סיכום עשור יום שלישי לא הקרוב אלא שאחריו, 11:59, כולם מתכוננים לנשיקה המסורתית בסילבסטר והופ - שנת 2020. ברחבי המדיה מתחילים לאט לאט לטפטף את סיכומי העשור וגם אנחנו נעשה זאת כאן בדרכנו הצנועה. כמו תמיד, הכדורגל עמוס באירועים יוצאי דופן. היו סינדרלות שהפציעו, היו התרסקויות ענק, הכדורגל משתנה מבחינת הסגנון, מערכת השיפוט, אפילו כוחן של הרשתות החברתיות עולה, וגם אם נדמה שזה היה עשור של שניים - העשור של כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי, קרו הרבה דברים מסביב. עשור שהסתיים עם ברצלונה כקבוצה הטובה ביותר ללא צל של ספק מביא איתו, אולי, את העונה הכי מרתקת בליגת האלופות, לדוגמא, בטח אחרי מה שקרה בעונה שעברה. חלק מהאירועים שחווינו: https://images.daznservices.com/di/library/GOAL/1b/e9/cristiano-ronaldo-real-madrid-champons-league_13wnw3yuz1nd51f9hso5zns1gf.Xxx?t=-779484072&quality=100 http://sportsglobe.co.uk/wp-content/uploads/2019/04/1669337075.Xxx https://www.sportinglife.com/images/news/945x532/ed0543bc-c508-4b92-983d-58131f11213d.Xxx https://i0.wp.com/www.thesun.co.uk/wp-content/uploads/2019/05/NINTCHDBPICT000455958300-e1557404288879.Xxx?crop=0px%2C54px%2C3455px%2C2304px&resize=1200%2C800&ssl=1 https://storage.googleapis.com/afs-prod/media/media:31d0097faed2476fa5f54baa4ed221fb/800.Xxx * ריאל מדריד משתלטת על אירופה וזוכה שלוש פעמים ברציפות בליגת האלופות וארבע פעמים בחמש שנים. היסטוריה, הישג שספק אם ישוחזר. לאחר שלוש עונות של 'כמעט' עם חצי גמר - הגיע הגול של ראמוס בדסימה ושינה הכל. בעשור הזה ריאל הגיעה עוד ארבע פעמים לחצי הגמר והודחה פעמיים בשמינית. * העשור של ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו - המאבקים שבוע אחר שבוע, השערים העוצרי נשימה, היציבות, רמה מעל כל אחד אחר. * יובנטוס ובאיירן מינכן 'הורסות' את הליגות שלהן בשלטון יחיד - יובנטוס עם 8 אליפויות בסרייה א' ובאיירן מינכן עם 7 אליפויות ברציפות בגרמניה. * "קבוצות אוליגרכים"\מיליונריות חדשות - מנצ'סטר סיטי ופ.ס.ז' ששינו את הסדר בליגות שלהן וצירפו כוכבי על אך טרם הצליחו לזכות בגביע עם האזניים הגדולות. * ומנגד סיפור הסינדרלה של לסטר שזכתה באליפות בלתי נשכחת בעונת 2015/16, כשבאנגליה לא האמינו עד לרגע האחרון. * ואלה שקרסו - מנצ'סטר יונייטד בעיקר, כבר שבע שנים שהיא מחפשת את עצמה. מיליוני ליש"ט, רכבים מאמנים, אך אותם הבעלים וכמעט אותן התוצאות. לא הצליחה להתאושש מעזיבתו של אלכס פרגוסון. * עלייתם של יורגן קלופ וצ'ולו סיאמונה המאמנים הצעירים, כל אחד בדרכו הוא - כדורגל שובה העין והמהיר אל מול הגנת הברזל, וכיצד הם הצליחו פשוט לשנות מועדון - אתלטיקו שהפכה מלוזרית לווינרית וליברפול שחזרה למרכז הבמה, ולגבי שניהם מעניין מה היעד הבא. * ומנגד, עשור שהתחיל עם טרבל עצום במדי אינטר - מסתיים כשמוריניו פשוט בקרב הישרדות, איבד מקרנו ומכוחו ללא ספק. * הליגות השונות שפותחות דלת - המיתוג של ה-MLS לעומת הכסף הגדול בסין ואפילו שחקני על שפורשים בליגה ביפן.. התנהלות הכדורגל: * הסכומים המשיכו לצמוח עוד ועוד ועוד, כל שחקן טוב מתחיל במחיר של 50 מיליון יורו. עסקת ניימאר לפ.ס.ז' כמשל - ולא רק. * היעלמות מספר 10 בכדורגל העולמי, אולי - המעבר לשחק עם קשר 50\50, כל קשר צריך 'להיות טוב בהכל'. * מערכת ה-VAR הגיעה כדי לצמצם את טעויות השיפוט ולהפחית את האחריות על העין האנושית המוגבלת, בכל העולם עדיין לומדים אותה. ובעיקר: בחרו את הרכב העשור שלכם, אפשר אפילו שתי בחירות - ראשונה: ההרכב של הקבוצה שלכם| השנייה: הרכב מעורבב. אתם מחליטים על הכל - כמה שחקנים מקבוצתכם האהובה, המערך, מה חשוב יותר - כמה זמן היו בטופ "התמדה" או עד כמה היו טובים בפרק זמן מסוים, האם היכולת בליגת האלופות מקבלת משקל יותר גבוה מהליגה ומה עם כדורגל הנבחרות ועד כמה מתייחסים אליו, אם בכלל. https://i1.wp.com/www.9sportpro.com/wp-content/uploads/2019/01/5BBADB13-B398-4718-9C41-B088429C81A5.Xxx?resize=678%2C381&ssl=1 * מהו רגע העשור שלכם ו\או האירוע הכי מכונן שקרה? * דמיינו את העשור הבא עם דעיכתם ועד פרישתם של כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי. - איך ייראו המועדונים - יותר נכון מה יקרה בברצלונה, האם יש שם בסיס איתן להמשיך הצלחות קרובות לזה. - איזה כוכבים יכולים להיכנס לוואקום הזה? האם נסתכל על הכדורגל אחרת? - האם ניימאר יחזור לרמה שלו מתקופתו בברצלונה? - העברת ענק שתתבצע לדעתכם ותפיל את כל אירופה מהכיסא - שאלה ברמה האישית: האם משהו השתנה אצלכם באהבה לכדורגל\לקבוצה שלכם. האם נשארתם אותו הדבר? האם אתם מרגישים שהטירוף הלך וגדל או דעך גם בשל נסיבות החיים?
נוייר מרסלו-קייליני-ראמוס-אלבש אינייסטה-צ׳אבי-בוסקטס-מודריץ׳ מסי-רונאלדו ״על הספסל״-רובן, ריברי, ניימאר, סוארס, אגוארו, ליכטשטיינר, צ׳אבי אלונסו, פיליפ לם. מאמן העשור-יורגן קלופ
הרכב העשור שלי ג'יג'י בופון; דני אלבס, סרחיו ראמוס, ג'יורג'יו קייליני, ג'ורדי אלבה; לוקה מודריץ', סרחיו בוסקטס, אנדראה פירלו; ליאו מסי, לואיס סוארז, כריסטיאנו רונאלדו. הרכב הקבוצה שלי ג'יג'י בופון; לאונרדו בונוצ'י, ג'יורג'יו קייליני, אנדראה ברצאלי; סטפן ליכטשטיינר, קלאודיו מרקיזיו, אנדראה פירלו, אלכס סנדרו; פאולו דיבאלה, קרלוס טבז, אלסנדרו דל פיירו. בצער רב מריו מנדז'וקיץ' מוצא את עצמו בחוץ. Sent from my SM-N950F using Tapatalk
בופון; מרסלו, ראמוס, קייליני, אלבס; בוסקטס, קאנטה, צ'אבי; מסי, אגוארו/סוארז, רונאלדו; כמובן שזה תלוי גם בקבוצה בה ישחקו אבל אם הייתי צריך להמר, מבאפה ודה יונג יככבו בעשור הבא.
ההרכב של ריאל מדריד: קיילור נאבאס| דני קרבחאל, סרחיו ראמוס, פפה, מרסלו| קאסמירו, צ’אבי אלונסו, לוקה מודריץ’, אנחל די מאריה, גארת’ בייל וכריסטיאנו רונאלדו. המחליפים: איקר קסיאס, רפאל ואראן, טוני קרוס, איסקו, מסוט אוזיל, קארים בנזמה בניגוד לעשור הקודם התחושה היא שהיו הרבה מאוד שחקנים שליוו אותנו לפרק זמן ארוך. המועדון מיעט לבצע שינויים בעונות האחרונות והבסיס האיתן נשמר. סרחיו ראמוס ומרסלו בילו כאן עשור שנים, כריסטיאנו רונאלדו תשע שנים, פפה שמונה שנים ולוקה מודריץ’ שבע שנים. הויכוח האינסופי בפורומים ‘היגואין או בנזמה’ לא ממש הגיע לכאן היות ובהרכב יש חלוץ אחד, ואפשר לראות שהיו הרבה קשרים התקפיים טובים, מדי מאריה ואוזיל בתחילת הדרך יחד עם בייל וחאמס. קיילור נאבאס או איקר קסיאס, זו גם הייתה אחת מן השאלות, וכנראה שהמרתקת מכולן היא פפה או ואראן? אני חושב שקסיאס היה טוב עד עונת האליפות, ובכל מקרה, שחקן גדול ככל שיהיה - קשה להתמודד עם צייד מכשפות כמו שמוריניו עשה לו. ו אראן בלם מצוין, פשוט העדפתי את פפה לפניו אבל אין ספק שהוא נכס. קרוס מעולם לא היה כוס התה שלי, אני חושב שהוא צריך לתרום יותר התקפית ובהגנה הוא די עצלן, אבל יש לו את היתרונות שלו. איסקו לא באמת היה שחקן ספסל מעולם עד לעונה האחרונה. הבעייה הכי גדולה של אוזיל כנראה היא שהוא הציב רף גבוה מדי ודפק 20+ בישולים כבר בעונת הבכורה. התלבטתי לגבי היגואין , בסוף החלטתי לתת ל בנזמה פרס על התמדה, ואני מניח שזידאן ירצה לראות גם את לוקאס ואסקס מעטר את הסגל. נותרו בחוץ ויכולים לכעוס עליי: אלבארו מוראטה (מעט מדי זמן), חאמס רודריגס (עונת בכורה אדירה!), נאצ’ו (ארבעה בלמים זה יותר מדי), אלבארו ארבלואה (מדרידיסימו!!!) ו פאביו קונטראו הגדול. ***** הרכב העשור: מנואל נוייר| דני אלבס, סרחיו ראמוס, פפה, מרסלו| סרחיו בוסקטס, צ'אבי, אינייסטה| ליאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו, רוברט לבנדובסקי הספסל: ג'אנולואיג'י בופון, ג'ורג'יו קייליני, דני קרבחאל, לוקה מודריץ', קווין דה בריינה, אריאן רובן, לואיס סוארס, סרחיו אגוארו, ניימאר. קופחו: יאן אובלק, ג'רארד פיקה, פיליפ להאם, ג'ורדי אלבה, אנדראה פירלו\בסטיאן שוונשטייגר, פרנק ריברי, זלאטן איברהימוביץ' אני חושב שנוייר באמת היה שוער שמפחיד חלוצים ורשם הצלות מדהימות, לא היה לי מקום ליאן אובלאק. כבר כתבתי לא פעם על השוני הגדול בסגנון המשחק של ריאל מדריד וברצלונה לבין קבוצות אחרות. אלבס שינה את הכדורגל, אין מה לעשות וגם חבר שלו מצד שמאל. בפורום המקביל אשכרה הייתה כותרת 'הרכב העשור של ברצלונה וריאל'. שתיהן היו דומיננטיות מאוד ויש שחקנים שאין להם מקום כמו למשל ריברי כשבחרתי בניימאר במקומו.
משום מה שכחתי מפפה אבל גם הוא ראוי להיות ברשימה, אם לא בהרכב אז לפחות בסגל. הוא היה ביסטי אמיתי, גרסת הכדורגל לפיסטונס של שנות ה-80. לידו אפילו ראמוס נראה כמו ילד טוב. וה״רוע״ הזה גם השתקף בתארים, גם עם ריאל מדריד כמובן אבל מעל הכל אליפות אירופה עם פורטוגל. הוא היה המנהיג של הגנת הברזל של פרננדו סנטוס, זאת שהביאה לפורטוגלים את הגביע, ואף נבחר לשחקן המצטיין בגמר. והוא בכלל ברזילאי
בכל דיוני העשור בפורום של ריאל או בכלל כבר אמרתי לא אחת שפפה הוא הבלם הכי גדול שראיתי בריאל מדריד. אני חושב שראמוס כן יודע להיות 'מנייאק' ואגרסיבי ומלוכלך ומי שהיה צריך קצת ללמוד מפפה זה דווקא רפאל ואראן שהוא מהיר וחזק וגבוה ויש לו רגליים ארוכות אבל הוא חייב לחטוף כדור באלגנטיות אחרת זה לא קורה, הוא עדין מדי במשחק שלו לפעמים. פפה עשה שטויות בקריירה אבל דווקא לעת זקנה הוא התמתן, זה לא אותו שחקן טיפש ומגעיל שדרך על קאסקרו וגם היה איזה נתון מרהיב שלו לגבי אי ספיגת כרטיסים צהובים ב-2014 או משהו כזה. הוא נבחר ל-MVP בגמר היורו כמובן ולדעתי היה מהשחקנים המצטיינים בכלל. מוריניו פעם אמר עליו כשהתכסך איתו "פפה? הוא בלם טוב מאוד, הבעיה שואראן עושה הכל טוב ממנו" - זה לא מדויק. יש שחקנים אגב ש'תקועים' כשהיו בשיאם דווקא בעשור שהוא לא שלם כלומר מאמצע שנות ה-X ועד אמצע שנות ה-Y, למשל ראול שנניח היה בשיא הקריירה 1995-2003. אולי זו תהיה הבעיה של חלק מהחבר'ה של ליברפול הנוכחית לדוגמא
נוייר, אלבס-ראמוס-קיליני-מרסלו, צאבי-קאנטה-מודריץ, מסי-זלטאן-רונאלדו. (בופון, לאם, טורה, קרוס, אינייסטה, סוארז) אישית די הפסקתי להתרגש מכדורגל. למעט המחזור האחרון בעונה הקודמת שבו היו דקות שבהן מילאן היתה במקום שמוביל לליגת האלופות. מקבוצה שמאיימת על ליגת האלופות מילאן הפכה לקבוצה שהחלום שלה הוא רק להשתתף במפעל, ולכן די איבדתי את הרגש ביחס למפעל הזה. פעם ההמנון היה מרגש אותי וטרחתי לעקוב אחרי כל המשחקים כדי להכיר יריבות פוטנציאליות, העונה כבר קרה לי שעבר ערב צ'מפיונז בלי שבכלל שמתי לב עד התקצירים למחרת בבוקר.
עשור שבו ה-FFP הרס את מה שנותר מהתחרותיות בכדורגל והמגמה הזו תלך ותחריף ככל שיעברו השנים, עד שהפופולריות של הענף תרד ומישהו יבין שצריך לעשות משהו. ואז, מה שיעשו זה לעשות ליגת על כלל אירופאית שתגרום לאנשים בברגמו שכל כך מתרגשים היום מהקבוצה שלהם להפסיק לשחק בליגת האלופות כי לפני 70 שנה הם לא זכו בתחרות ואין להם "ניקוד היסטורי". סה"כ עשור מלבב עומד בפנינו אוהדי הכדורגל, עשור בו נראה את הפערים מתרחבים עוד יותר וכל מיני אינטרסנטים כמו אנדראה אניילי יבלבלו לנו במוח שחשוב להציל את הכדורגל ולכן צריך להקים ליגה בה העשירות יתעשרו יותר והעניות יהיו עניות יותר. כולי תקווה שהליגה האנגלית תמשיך להיות כזו משאבה של כסף, כי ברגע שזה יפסיק לקרות (נקווה שלא), יהיה הרבה יותר קל לקבוצות האנגליות לתמוך ביוזמה של אניילי. למען הסר ספק גם הבעלים של הקבוצה שאני אוהד הם חלק מהבעיה ואני חושד באינטרסים שלהם בדיק כמו שאני חושד באניילי. מבחינה אישית מכיוון שהקבוצה שלי לא הייתה רלוונטית בליגת האלופות כבר שנים רבות הפסקתי לעקוב אחר התחרות. ברמת הכדורגל הכללי האהבה שלי לכדורגל האיטלקי התעצמה בעשור הזה ולמדתי המון על ההיסטוריה, הפוליטיקה והתרבות האיטלקית. איני צופה בכדורגל כמעט מלבד משחקי הליגה האיטלקית, פשוט כי קשה לי לראות משחק שאין לי שום העדפה למנצחת בו. אני רק רוצה להזכיר לכם כמה אלופות איטליה היו בין השנים 1986 ל-2001 - סמפדוריה, ורונה, מילאן, לאציו, רומא, נאפולי, אינטר, יובנטוס. מאז 2001 ועד היום - יובנטוס, מילאן, אינטר. זה הסיפור של הכדורגל האיטלקי מבחינתי שהוא מיקרו קוסמוס לכדורגל בכל אירופה מלבד אנגליה. הדברים הללו יימשכו ואין סיבה שייעצרו כי אין לאף אחד אינטרס לעשות את הכדורגל תחרותי יותר, מי ששולט בו הם בעלי הקבוצות העשירות וארגון מושחת (או מספר כאלו). שקיעתו של הקאלצ'ו מבחינת תחרות עומדת לזכותה של יובנטוס מכיוון שהיא התנהלה הכי טוב, בעוד שיריבותיה העשירות מלוברדיה היו עסוקות בבזבוז כספים ולא בבניית ארגון יציב. זה משתנה באינטר כעת וישתנה במילאן בעתיד.
אוהד יובנטוס ששם את דל פיירו בהרכב העשור - כפרה עלייך, אני זוכר אותו כובש במחזור הסיום נגד אטלנטה ומוחלף ואף עין לא נותרה יבש, לא רק של אוהדי יובנטוס. אגדת כדורגל. כילדים בכיתה ד' אני וחבר טוב שבזכותו אני כל כך אוהב כדורגל - היינו מתווכחים שעות בשביל הכיף מי יותר גדול: ראול או דל פיירו. לגבי האהבה לכדורגל - אני מרגיש שהטירוף אצלי רק הולך וגובר והעובדה שהייתי בגמר הדסימה במגרש וראיתי זכיות אינספור בצ'מפיונס ממש לא הקטינו את הרעב. מה גם שכרגע אני עובד בזה ולעתים זה שוחק ומצד שני האתר שלך (Realmadrid.co.il - עשינו שינוי פורמט), הפינה שלך, אני חולם גם להוציא ספר על ריאל מדריד..בואו נגיד שכאשר דברים לא הצליחו לי ברמה האישית - הכדורגל תמיד היה שם, באושר ובעוני, בקור וגם בחום. בלי כדורגל הייתי אדם עצוב וריק. אין כמו כדורגל. אני תמיד אומר 'מתגעגע לימים שהכדורגל היה כל העולם שלי, מעדיף להיות עצוב מכדורגל ולא מבחורות. העצב הכי גדול הוא כששחקנים שגדלת עליהם פורשים - כמו ראול, או כשעזב את ריאל. בעשור הזה מעבר לכך שאני גאה שהגשמתי חלום והייתי בברנבאו ובגמר הצ'מפיונס - חוויתי שני רגעים עוצרי נשימה בדקה ה-90 ובשניהם הייתי במגרש והיו דמעות - ערן זהבי והדאבל נגד בית"ר ב-2009/10 וראמוס והדסימה. כל החיים רצו לי מול העיניים. עונת 2016/17, הפיניש שלה - היה מאניה דיפרסיה, איזה דיסוננס. הפועל ירדה ליגה ולא הפסקתי לבכות, למזלי הייתי בפאנג'ויה באותו ערב אבל התעדכנתי ברדיו בחזרה באוטו והתמונה של האוהד בוכה בשער 'ידיעות' - גמרה אותי, זה יכל להיות אני. מנגד, ריאל לקחה דאבל - אליפות וצ'מפיונס ועשתה היסטוריה עם זכייה שנייה ברציפות.
