אני קורא פעם אחר פעם את הדיעה שעולה בימים האלו, על המעבר מיום הזיכרון ומיד לאחר מכן את יום העצמאות, על כך שהמשפחות השכולות לא באמת יכולות לעשות את המעבר הקיצוני הזה מלהיות בבית העלמין בבוקר על הבן/ בת שלהם, ולאחר כמה שעות לחגוג את יום העצמאות עם כל השמחה, ספריי קצף, והופעות. מה הדעה שלכם בנושא? יש משהו בזה שהמשפחות טוענות שצריך לפחות 24 שעות של דחייה ולאחר מכן לבצע את כל החגיגות? יש כאן אולי משהו במקרה שיש לו משפחה שכולה שהוא יודע מה הן מרגישות? אשמח לשמוע את דעתכם בנושא
בטח שכן. בארה"ב, בריטניה, צרפת ומדינות אחרות אני מניח יש הפרש של אפילו יותר מ24 שעות בין יום הזיכרון לעצמאות - במה אנחנו שונים? לא צריך את הסמיכות בזמנים בשביל להבין את הקשר בין שני הימים הללו, סתם מיותר ומדיר (דה פקטו) משפחות מהחגיגות.
נושא מורכב מאוד האמת. אבא שלי איבד את אחיו בצבא אבל אני לא הרגשתי אף פעם שהסמיכות הזאת מונעת מהמשפחה לחגוג את יום העצמאות. על האש, הופעות בעיר, מפגשים עם חברים... יחד עם זאת, גם עברו מאז הרבה (מאוד) שנים. הכאב הוא כאב שמלווה תמיד, אז אם יהיה buffer של 24 שעות זה ישנה משהו משמעותית? לא יודע. אני לא חושב שיש פה גם הרגשה אחת ברורה, מניח שיש משפחות כאלה ויש משפחות כאלה. אני אישית תמיד מרגיש שהמעבר הזה מסמל את הישראליות יותר מהכל. אין משהו יותר ישראלי מהמעבר הזה מיום הזיכרון ליום העצמאות לדעתי.
אני אישית לא ממשפחה שכולה, אבל עד כמה שאני מבין מהשיח שעולה ממשפחות שכולות הוא שכל יום הוא יום זיכרון פרטי שלהם. לא יודע כמה החלפת יום המועד תשפר את הרגשתן. אגב, המועד הזה הוא לא מקרי כי הוא ליד יום העצמאות ו-6 ימים אחרי יום השואה. ד' באייר הוצע כי יום הוא יום ציון מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט וגם יום נפילת גוש עציון בד' באייר תש"ח.
לגיטימי לחלוטין. יש קשר בין נפילה על הגנת המדינה לעצמאות. עבור משפחה שכולה השכול קיים בכל ימות השנה. Sent from my SM-G973F using Tapatalk
השנה זה בלט לי יותר מדי. מרגיש שביום הזיכרון רק מחכים ש"ייגמר העצב התקוע הזה" כדי לחזור לשגרת המסיבות והחגיגות. במיוחד כילד לא הבנתי יותר מדי וזה לא תרם לי להבנה וההכלה של העצב. עכשיו זה מרגיש שהעם שוכח בקלות מדי את המשפחות השכולות. ביום הזיכרון העם מתייחד עם העצב שלהן, ובשאר השנה הן נשארות עם זה. לא סתם אומרים שהן חיות את זה יום יום. הייתי רוצה לפחות שמדי כמה שבועות או חודשים יזכירו אותם בצורה משמעותית. וזה לא יקרה. ושוב, המעבר מזכיר לי כמה מתייחסים ליום הזיכרון, בעיקר לסוף שלו, כאל מועקה שמפריעה לנו בשגרת החגיגות. השנה יום העצמאות הסתיימו עם תזכורת עגומה לשגרה שלנו, עם הפיגוע באלעד. מצד שני, המעבר ליום העצמאות זו הדרך הכי מהירה "לשכוח" מהצרות שיש לנו במדינה.
