" כדורגל במקום גרביים "

כדורגל במקום גרביים

מאת עלי גאלי וברוך שי

בסחנין מתחילים לעשות את חשבון הרווח וההפסד מהישגי קבוצת הכדורגל המקומית. דגלי ישראל מתנופפים, רגשות התסכול שככו, ההתעניינות בפוליטיקה פחתה, חלה ירידה בפשיעה, אבל לא נראה שיפור בתעסוקה, יש עלייה בתחלואה ובמשפחות רבות המצוקה רק העמיקה בגלל ההוצאה הגדולה על נסיעות וקניית כרטיסים למשחקים

http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P240605/m.0.2406.30.1.9.Xxx
ילדים משחקים כדורגל ברחוב בסחנין. הורים רבים כבר חולמים שבניהם יהיו כדורגלנים, לא אקדמאים

צילומים:אנצ'ו גוש, ג'יני

כשמשטרת חיפה עצרה את שאהר חלאילה, אוהד קבוצת הכדורגל בני סחנין, בחשד שהיכה את השופט אסף קינן, יוסוף גנאים פונה לבית החולים רמב"ם. זה קרה לפני חמישה חודשים, בזמן משחקה של בני סחנין מול הפועל תל אביב. בגלל ההפסד במשחק, 2:1, הידרדרה הקבוצה הגלילית אל מתחת לקו האדום בטבלה, בסכנת ירידה לליגת המשנה. גנאים, בן 45, עבר לפני כעשור ניתוח לב פתוח. הוא נכה, מובטל, אב לשלושה ו"מכור לבני סחנין". טיפול רפואי לאחר הפסד הוא בשבילו כבר עניין שבשגרה.

את התחביב הוא מממן בעיקר מתרומות של חברים ומקצבת הביטוח הלאומי. סעיף ההוצאות לכדורגל מגיע ל-500 שקל בחודש, כחמישית מכלל הכנסות המשפחה. הוא נוסע לכל משחק של סחנין יחד עם בנו בן ה-18, לרוב בטרמפים, כי אין לו מכונית. בנסיעה לאחד ממשחקי הליגה העונה, הרכב נתקע בגלל תקלה טכנית. גנאים המשיך בטרמפים, איחר למשחק ושוב פונה לרמב"ם מחשש לבריאותו.

"אשתי תמיד מודאגת משני דברים", הוא אומר, "מתוצאת המשחק, כי היא שרופה על כדורגל, ומהפסד שעלול לסכן את חיי". מצבו הכלכלי לא השכיח ממנו לקיים את נדרו, כשהקבוצה הבטיחה את הישארותה בליגה: שחיטת כבש. גנאים אינו היחיד הסובל מבעיות בריאות. בחגיגות ההישארות בליגה, לפני כחודש, 20 תושבים נזקקו לטיפול רפואי. בשנתיים האחרונות חלה אצל תושבי העיר עלייה בתחלואה בסוכרת, מחלת לב, לחץ דם, וההתרגשות גובה מהם מחיר נוסף.

זה לא רק ספורט

זה שנתיים, מאז העפילה הקבוצה לליגת העל, עבר שינוי עמוק על סחנין. ההצלחה הספורטיווית מיקדה אליה את תשומת הלב ואת הרגשות ודיכאה יצרים אחרים - פוליטיים, חינוכיים וחברתיים. בזמן שהאלימות בחברה הישראלית גואה, קציני המבחן מעידים על ירידה חדה במספר עבירות הרכוש בסחנין. "הם פורקים את לחציהם על המגרש", טוענת קצינת מבחן הנוער, כוכבה חורי. ההצלחה חיזקה את הלכידות החברתית, וגיבשה את המשפחות: הכדורגל הפך לנושא השיחה העיקרי בארוחות הערב. הוונדליזם בבתי הספר כמעט נעלם, הנוער נהיה מתון ומרוכך.

בבית הספר "ואדי אל עין סחנין" לומדים 800 התלמידים בכיתות שקצתן בנויות מאסבסט, וקצתן בדירות פרטיות ששוכרת העירייה. מחמוד ראליה, מורה למחשבים, מספר שכשהוא מבקש מתלמידיו לחפש מידע היסטורי באינטרנט ומסובב את הגב, הם מיד גולשים לאתרי ספורט. לא מזמן ביקרה קבוצת תורמים אמריקאית באחד מבתי הספר בעיר. "בעבר שמעתי ילדים פסימים, הפעם הם היו גאים בספורט", אומר נביה אבו סאלח.

בעיר גם מתבשמים מההתייחסות התקשורתית הגוברת, שסייעה להפוך את סחנין לסמל של החברה הערבית בישראל. "היום אומרים שכרמיאל נמצאת ליד סחנין ולא להיפך", מתגאה מאזן גנאים, יו"ר הקבוצה. "מה שניסינו לעשות, אנשי החינוך, בסדנאות ובמפגשים, עשה הספורט", מאשר פתחי אבו יונס, 12 שנים ראש מחלקת הרווחה בעירייה.

גם הפוליטיקה החמולתית והמפלגתית דעכה. נביה אבו סאלח, מנהל אגף החינוך והתרבות בעיר וראש ועדת המעקב לענייני חינוך במגזר הערבי, מעיד כי הדיבורים על קיפוח פחתו, "אף שמדיניות הממשלה כלפינו לא השתנתה. ערביי ישראל היו צמאים להצלחה, כמו ילד מוזנח. עכשיו הנוער מרגיש חלק מההצלחה".

העובדת הסוציאלית מנאר רבאח, רעייתו של עבד, המגן השמאלי של בני סחנין, מספרת על ילד עם בעיות משמעת רבות, שגדל במשפחה אלימה. הטיפולים הפסיכולוגיים והנוירולוגיים לא עזרו, אבל לאחר שצירפו אותו לבית הספר לכדורגל במימון עירוני, התנהגותו השתפרה. "הילד האלים, המופרע והמסוכן הפך לילד ממושמע, רגוע ועם שמחת חיים". עמיתתה אחלאס חלאילה מספרת ש"כל ישיבה נפתחת בסקירת המשחק האחרון של הקבוצה, שמשפיע על מצב הרוח של העובדים".

בסחנין מאמינים כי קבוצה חזקה היא משל לעיר חזקה. ג'מיל חלאילה, יו"ר ועד העובדים בעירייה, ניכה כ-300 שקל ממשכורותיהם של 450 עובדי העירייה, והעביר את הכסף כתרומה לקבוצה. אבל לא הכל מסתפקים בהישגיהם של הכדורגלנים על המגרש. "הקבוצה חייבת להפנות את פניה אל הקהילה, ולהחזיר את מה שלקחה ממנה", אומר אבו יונס.

מה היא לקחה? כמעט הכל. יוסוף גנאים הוא דוגמה לאובדן פרופורציות. אבו יונס מעיד, שהיום הקשה ביותר בשבוע הוא יום שני. 14 אחוזי אבטלה בסחנין, 5,500 משפחות מתגוררות בעיר, מחציתן נתמכות סעד. 890 משפחות מתקיימות מקצבאות נכות, 800 מהבטחת הכנסה (כ-2,200 שקל), 800 מקצבת זקנה. לא מעטים מהקהל של סחנין, אם לא רובו, בא מהמשפחות הללו. לפי הסדר האלפביתי, סחנין נמצאת קצת אחרי סביון. אבל

http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P240605/m.0.2406.30.2.9.Xxx
דגל ישראל על בניין העירייה. הדגלים הוסרו מבמות השמחה אחרי הזכייה בגביע בגלל הרג פלשתינאים ברפיח


בדירוג הסוציו-אקונומי היא באשכול השמיני והאחרון. סביון ראשונה.

אב ובנו שנוסעים לארבעה משחקים של הקבוצה בחודש, ואבו יונס מעיד כי ישנם רבים כאלה, מוציאים את מחצית ההכנסה החודשית שלהם על כדורגל. זה בא על חשבון ביגוד, מזון, תרופות. למען הכדורגל הם מוכנים לאכול בשר רק פעם בחודש. לעתים הם גם לוקחים הלוואות. אבו יונס מספר על תושב נזקק שלווה ממנו 3,500 שקלים. רוב הכסף בוזבז על משחקי הסיבוב האחרון בליגה.

סדרי העדיפויות הללו מטריפים אותו. בשבת הוא רואה את התושב צוהל במגרש, ביום שני הוא עומד אצלו בתור לבקש תמיכת סעד. "זכותו כבן אדם לראות כדורגל, איך אני יכול למנוע ממנו לראות כדורגל כשאני נוסע למשחקים?" אומר אבו יונס. "אני רומז להם שישקלו מחדש את סדרי העדיפויות. הם לא מציגים את זה כאילו 'בגלל שהלכנו לכדורגל, אז אין לנו כסף', אבל אלה תמיד אותם אנשים שאני פוגש במגרשים".

בדרך כלל הנשים באות אל אבו יונס, רואות בו כתובת לבעיות הכלכליות, כי "הן כבר לא יכולות להתעמת עם בעליהן". יש אוהדים שפונים אל מאזן גנאים, יו"ר הקבוצה, ומבקשים ממנו כרטיס חינם. "כואב לי על המשפחות האלו, זה לא יכול להימשך שנים", הוא אומר. "בגלל זה אנחנו צריכים לפנות לספונסרים. כמה הקהל יכול לסבול ולשלם את הסכומים שדורשים?"

הצלחת הקבוצה הגבירה בעקיפין את המצוקה והעמיקה אותה. בלאל שלאעטה, הרכז הקהילתי במחלקת הרווחה, מעיד כי הכדורגל דחק הצידה את הפרויקטים הקהילתיים, שאינם מעניינים יותר את התושבים. "תוכנית קהילתית יכולה להצליח כל עוד היא לא מתנגשת עם שידור משחק כדורגל", הוא אומר. חלומה של האם הסחנינאית הוא לגדל שחקן כדורגל. אומימה שלאעטה, עובדת סוציאלית נוספת, מספרת על שינוי בסדרי העדיפויות המשפחתיים. "ההורים כבר לא מכוונים את ילדיהם לרכישת מקצוע אקדמי, כולם רוצים כדורגלנים בבית".

אחיזת עיניים

לפני כשנה, כשמאזן גנאים לקח את שחקני קבוצתו לביקור היסטורי בקיבוץ השכן אשבל, המשילו את זה בעיר לדיון מיוחד של הפרלמנט הפלשתיני על אדמת גוש קטיף. הזעם היה עצום. זה שנים אחדות נאבקת עיריית סחנין במועצה האזורית משגב, שבתחומה נמצא אשבל, על הרחבת השטח העירוני בכיוון צפון. סחנין דורשת 3,000 דונם שרובם נמצאים ברשות אשבל, במשגב מוכנים לוותר רק על 400. פשרה לא הושגה עד כה.

בעיר רואים את אדמת אשבל כסמל לאפליית הערבים בישראל. ביקור הקבוצה נועד להשתלב באווירת הפיוס והדו קיום שמנסה להשרות גנאים על סחנין. "הלכתי בשביל השכנות ולא בשביל להגיד להם 'האדמה הזאת שלכם'", אומר גנאים. "הבעיה שלי לא עם השכן, אלא עם הממסד. הוא הביא אותם מכל הארץ ושם אותם לגור לידי. אני מכיר באדם שחי שם, אבל האדמה היא שלנו. הצעירים שלנו זקוקים לאדמה יותר מצעירי אשבל. זה לא היה ביקור פוליטי אלא ספורטיווי. אם היו מזמינים אותי לביקור על רקע פוליטי הייתי משמיע את דעתי, שזאת אדמה שלנו ואנחנו צריכים לבנות עליה".

סחנין זו עיר של יום האדמה, יאמר לכם כל תושב. אחר כך יזכיר את המאבק נגד ייהוד הגליל, ואת מהומות אוקטובר - שלושה אירועים שעיצבו את תודעתם של בני המקום. שלושה תושבים נהרגו ביום האדמה 1976, שניים באוקטובר 2000. בהפגנת יום האדמה לפני שלוש שנים השתתפו כ-15 אלף אנשים. השנה באו רק 2,000 לתהלוכה המרכזית בעיר. יומיים לפני כן הבקיע עבאס סואן, שחקן בני סחנין, את שער השוויון במשחקה של ישראל מול אירלנד.

עלי זבידאת הוא פעיל חברתי ופוליטי. הוא אינו משתייך לאף מפלגה, אבל בעיר יודעים שכשרוצים לארגן הפגנה, זבידאת יתנדב לעמוד בראש. בעבר נכנס ויצא במשך עשור משערי הכלא הישראלי. עכשיו שוב מאיים עליו עונש מאסר. בגלל ויכוח משפטי על בנייה - בית המשפט קבע שאדמתו נמצאת בתחום שיפוטה של משגב, והוציא שלושה צווי הריסה - ספג זבידאת קנסות בסך 50 אלף שקל. בקרוב הוא אמור להיכלא ל-70 ימים, משום שלא שילם.

הוא נשוי לאשה ממוצא הולנדי, "מהפכן אנרכיסט" כהגדרתו, מעל ראשו דגל פלשתין, לידו תמונה של ילד קטן זורק אבן על טנק. זבידאת, המתהדר בהצלחות לשבש קבלות פנים למנהיגים ישראלים, מאשר שמאז העפילה בני סחנין לליגת העל, בני הנוער אינם זמינים למאבקים פוליטיים. "בשנת 2001 הגיע לעיר הנשיא משה קצב, אירגנתי הפגנה נגד בואו, הגיעו מאות. היום היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות, כמו מלך".

בתו עודה (שיבה) טוענת כי עבאס סואן היה צריך להחזיר את גביע המדינה לנשיא, במחאה על היחס לערבים במדינה, אבל היא בדעת מיעוט. "הקיפוח והאפליה ממשיכים לשלוט, למרות שמנסים להראות אחיזת עיניים של דו קיום", היא אומרת. "יש אנשים שמעוניינים להעלים את חלקנו במאבק, ולהדגיש במקומו את הצד המצליח של הכדורגל", מוסיף אביה. "קארל מארקס אמר שהדת היא האופיום של ההמונים, הם רוצים שהכדורגל יהיה האופיום".

בהקשר הזה מזכירים את ריצתו של שחקן סחנין ליאור אסולין עם דגל ישראל סביב איצטדיון רמת גן כשזכתה הקבוצה בגביע, או את החולצה שהכין שחקן אחר, גבריאל לימה - "תודה רבה שרון" - לאחר החלטתו של ראש הממשלה לתרום להקמת המגרש בעיר. בערב שבו זכתה סחנין בגביע נהרגו 20 פלשתינאים ברפיח בפעולת צה"ל. למרות זאת, העיר הוצפה בדגלי ישראל. לאחר שזבידאת התעמת עם ראשי העירייה, הוחלט להסיר את הדגלים מהבמות ולהותיר אותם רק על בניין העירייה. מאז הם לא הוסרו משם, והחלו להופיע גם במגרשים, במשחקי הקבוצה.

"מספר ימים אחרי הזכייה נערכה הפגנה בחיפה נגד הפעולה ברפיח", אומר זבידאת. "מסחנין לא התמלא אפילו אוטובוס אחד, מכפרים אחרים באו יותר. אם לא היינו זוכים, היו מגיעים הרבה יותר אנשים להפגנות. הספורט נתן מכה אדירה למאבק".

צמא לניצחונות

את הרגיעה מייחסים לתהליך הישראליזציה - "שטחי ולא עמוק", על פי מסעוד גנאים, ראש התנועה האיסלאמית בסחנין וחבר מועצת העיר - שעובר על העיר בעקבות הקבוצה. כשניסה גנאים לחלק כרוזים נגד מדיניות הממשלה בהר הבית, הוא מספר, תמהו התושבים אם הכרוז עוסק באיצטדיון הנבנה. "כאילו שהר הבית הפך לנושא משני ולא מעניין", הוא אומר. "המגזר הערבי צמא לניצחונות ולא משנה אם בכדורגל או במלחמה. זה משתלב עם הרצון של הממסד להסיט את הערבים מהבעיות היומיות בכל התחומים לכיוון הכדורגל".

לא פעם משתמש האימאם במסגד בדוגמה מתחום הכדורגל כדי לבאר סוגיות בוערות. כמה מהמתפללים העירו לו על המשקל המוגזם שהוא מקנה לעיסוק הספורטיווי. האימאם אומר שמטרתו להגיע אל הצעירים באמצעות הנושא החביב עליהם ביותר. "בשטחים ממשילים דרך הפוליטיקה, אני ממשיל דרך הכדורגל", הוא מסביר.

בחנות המזכרות של הקבוצה, כמעט כל אביזרי העידוד הם בעברית. הפריט היחיד בערבית הוא דגלון קטן, שגם בו כתובת עברית שאותיותיה גדולות יותר. עלי אבו רביע, מנהל החנות, מסביר כי מפעלים ערביים מתקשים להדפיס פריטים בערבית, אבל מאזן גנאים מבטיח שזה ישתנה. "כשספונסר כמו סלקום משקיע בקבוצה, אז כמובן שהם רוצים שכל המדינה תראה סלקום בעברית. עדיף שיהיה בערבית ובעברית, ואני לא פוסל שבעתיד זה ישתנה".

לא כל הפוליטיקאים מבכים את האווירה החדשה. פדיל זבידאת היה סגן ראש העירייה חמש שנים, בשנה וחצי האחרונות הוא חבר מועצה. "הרגיעה", הוא אומר, "קשורה באופן ישיר לכדורגל". פניו קורנות כשהוא מספר על קבלת הפנים המלבבת שעושים לו במחסומים. לפני חמש שנים הוא נסע עם ראש העיר לכנס בים המלח, והשניים קיבלו במחסום צה"ל טיפול שהוא מגדיר "טראומטי". היום הוא בטוח שזה לא יקרה. הנה, לפני כחודש נסע לרג'ר, כפר בצפון הגולן. כששלף את תעודת הזהות והחייל ראה שהוא מסחנין, הוא התייחס אליו בחום, הזכיר לו את הניצחון יום לפני כן על מכבי חיפה, ניצחון שהשאיר את סחנין בליגה. זיכרון מתוק נוסף הוא ממאבטח במשרד הפנים, שהזמין אותו לקפה בזכות הניצחון על בית"ר ירושלים 0:2 באותו שבוע.

פדיל זבידאת נסחף, ומדבר על כך שבבחירות הקרובות אנשים יתחילו להצביע ליכוד. "עשינו הפגנות ולא הגענו לכלום", הוא אומר. "יש רגיעה בכל הסקטור, זה עדיף על דרך ההפגנות. מנסים להשיג טיפה, השגנו קצת. אם לא הכדורגל, כל יום יש הפגנה. זה נותן שייכות למדינה. מבאר שבע ועד טובא יש רגיעה בגלל הכדורגל".

את התחלת הרגיעה מייחס זבידאת, כרוב הפוליטיקאים בעיר, לשיחת הטלפון של אריאל שרון, ראש הממשלה, עם יו"ר הקבוצה מאזן גנאים, שבה הודיע לו על תקצוב בניית האיצטדיון החדש. תראו מה שלושה מיליון שקל עשו, הוא אומר בגאווה. "אנחנו דופקים על דלת כל משרד ממשלתי, ומקבלים אותנו. שרון נתן תקווה לצעירים, הוא הרגיע את האזור. אף ראש ממשלה לא עשה את זה. יום אדמה נוסף לא יהיה בסחנין".

ושלושה מיליון שקל זה כל מה שקיבלה סחנין. בשנתיים האחרונות לא חלה שום התפתחות בעיר. אזור התעשייה לא התפתח, משחקיות ומרכזי בילוי לא נפתחו, שטחי החקלאות לא גדלו. "אין לנו קולנוע אחד, על האש אנחנו צריכים לעשות בכרמיאל", מזכיר מאזן גנאים. הוא מצפה מ"הצד השני" לתמורה על מאמציו. "אני הולך מספר צעדים לכיוון הממסד, הוא צריך גם לבוא מספר צעדים אלי כאזרח".

חלק חשוב בתהליך הישראליזציה שמוביל מאזן גנאים יש לעובדה שסחנין היא קבוצה מעורבת, שבה משחקים גם יהודים. "בחרתי בדרך הזאת כי אין לנו דרך אחרת", הוא אומר. "אני ערבי פלשתינאי גאה, אבל אני גם אזרח מדינת ישראל. איחוד בני סחנין לעולם לא תהיה קבוצה ערבית נטו, תמיד יהיה בה שילוב של זרים, יהודים וערבים".

אבל הוא יודע שהלהבות ששככו יתלהטו שוב אם חלילה הקבוצה תרד ליגה, ואם דבר לא ישתפר מלבד בתחום הספורט. "אנשים צריכים להזרים יותר כספים, גם לאיש העסקים היהודי מתל אביב ומכרמיאל יש חלק באחריות. עד מתי הם ישימו צמר גפן באוזניהם? אם הצעירים לא ירגישו שינוי, התסכול יגבר והסכר ייפרץ. הממסד צריך לחזק אותי, כי אם הוא לא ישקיע, ישלחו אותי לעזאזל. אני עשיתי הכל, אבל אם הצד השני לא יעשה כלום, אז שהוא יסבול. אנחנו הרגענו את הציבור, הורדנו את מפלס האלימות, ריככנו את הצדדים. עכשיו תורכם". *

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShAr...SubContrassID=0

 

תמיד הספורט בכלל והכדורגל בפרט היוו למגזרים שונים את כרטיס הכניסה לתוך החברה הישראלית..
בשנות ה70 היו אלה ה"מזרחיים" ואנשי הימין שהרגישו עם עליית קרנה של בית"ר שהם כבר חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל,
והיום זהו תורם של המגזר הערבי..
נקווה שההצלחה של סכנין תהווה את הקטליזטור ליחסי שכנות טובים יותר עם המגזר הערבי שהרגיש עד היום כמקופח ובצדק..

 

זוכר איך התחיל " תהליך השלום " בין ארה"ב של ניקסון, לסין הקומוניסטית של מאו צה טונג?

במשחק פינגפונג...( נו טוב - טניס שולחן )