הדיון הזה הוא המשך לדיון שהתחיל איפשהו בין העמוד ה-12 ל-13 בדיון על עונת המלפפונים ונמשך בערך 4 הודעות, במהלכן הוזכרו כדוגמאות הראשיות דייגו פורלאן (נפילה נוסח מנצ'סטר) והרנאן קרספו (מעידה, צ'לסקי הפעם). ובאמת, לא זכורים לי מקרים של השתלבות תוצרת ארגנטינה או אפילו נאמר ברזיל בפרמייר-ליג (או לחלופין, ועד כמה שזה קשור, גם לא שחקנים אנגלים באיטליה ועד ריאל, גם לא בספרד). אז למה בעצם? קצב המשחק? טקטיקות או סתם חוסר יכולת מתסכל?
מייקל אואן, מייקל רובינסון וגארי ליניקר הם אנגלים שהשתלבו היטב בספרד. גם לדיוויד בקהאם היו לא מעט משחקים טובים.
היו שחקנים דרום אמריקאיים שעשו קריירה לא רעה בבריטניה - אוסי ארדילס בטוטנהאם, ז'וניניו בבורו, קלאודיו קאניג'ה בריינג'רס. יש יוצאים מן הכלל. אבל בגדול זה נכון שברזילאים וארגנטינים מתקשים בפרמיירשיפ. למה? כי בפרמיירשיפ ההתקפה תלוייה על מסירות ומהירות, שני דברים שאף פעם לא היו הצד החזק של המדינות הללו.
לא. כי שחקנים ברזילאים אמיתיים, בשיאם, עדיין לא נראו באנגליה. כמה מכוכבי נבחרת ברזיל וארגנטינה במהלך הדורות עברו באנגליה? עד שזה יקרה, אי אפשר לקבוע שום מסקנות.
זה גם הגיוני ששחקן דרום אמריקאי (כלומר, שחקן טכני) יעדיף לעבור לליגה שבה המשחק הרבה יותר טכני (כלומר, הליגה הספרדית) או לחלופין לליגה שבה ההגנות מאורגנות היטב ונחוצה הברקה אישית כדי לאיים על השער (כלומר, הליגה האיטלקית). הליגה האנגלית עובדת ברובה על פיזיות והגבהות לרחבה (פרט למספר קבוצות).
ארדילס הגיע בשיאו והיה הצלחה, ורון הגיע בשיאו והיה כישלון חרוץ, שניהם שיחקו בקבוצות ששיחקו כדורגל מודרני ולצד שחקנים גדולים, בסופו של דבר הכל תלוי בשחקן עצמו ואיך שהוא מתאים את עצמו לקבוצה,לסגנון,לאווירה,למדינה,לתרבות וכ'ד.
לפי מה שקראתי מיראנדיה , שהיה הברזלאי הראשון בליגה הראשונה באנגליה (1987), הצליח די יפה בעונה הראשונה שלו בניוקאסל, לפני שהוא הסתכסך עם המאמן והשחקנים בקבוצה..
מעבר לזה, אני חושב שקיימת סתירה רצינית בין הגישה האנגלית לגישה הדרום אמריקאית. כל איש מקצוע אנגלי בתחום יגיד לך שמבחינתו הדבר החשוב ביותר אצל שחקן זו הרצינות, המחוייבות והעבודה הקשה ורק לאחר מכן היכולת האישית נטו. בעוד שהדרום אמריקאים באים בגישה שהפוכה ב180 מעלות. דריבליסטים שמבריקים פעם ב10 דקות עם מהלך סולו שלא תורמים למשחק הקבוצתי כלל, לא משחקים באגרסיביות בהגנה ולא קורעים את עצמם באימונים האינטנסיבים במהלך השבוע יתקשו להשתלב באנגליה. אני לא אומר שכל הדרום אמריקאים הם כאלו, היו בבריטניה כמה שלא ישכחו זמן מה.
:aaa021: :aaa021: :aaa021: 1981 !!!!!!STILL RICKY VILLA STILL RICKY VILLA OHHHH WHAT A GOALLLLLLLLLLLLLL
בשורה התחתונה, ברזיל היא הנבחרת הכי טובה בהסטוריה, וברור שזה לא משהו שיכול לקרות בקבוצה של שחקנים כמו שתיארת. כן, הם טכניים, כן, הם אוהבים לכדרר. זה לא מונע מהם להיות יעילים ולתרום למאמץ של הקבוצה.
מצד שני את הברזילאי האחרון שליכלך את המכנסיים שלו אחרי גליץ' מיד שלחו לפורטוגל. להיות טכני לא מוריד מהיעילות - אבל סגנון המשחק הברזילאי לא בדיוק משופע במלחמה ותיקולים. רוב השחקנים הברזילאים לא ידועים במשחק ההקרבה שלהם, וזה משהו שבאנגליה מחפשים הרבה לפני שערים ודריבלים.
כן, אבל גם היום, מי שראה את המשחק האחרון נגד ארגנטינה, למשל, יכול להודות בצער שאפילו גדולי הברזילאים (שאני בירעת כבוד מסיר בפניהם את הכובע) כדוגמת רונאלדיניו, רוביניו, אדריאנו ואמרסון, פשוט לא הצליחו לייצר קבוצתיות מסוימת ולייצב את ההתקפה. פשוט אין להם משחק קבוצתי. אלה שחקנים של כשרון טהור, טכניקה עם שאיפה למושלמות ותו לא. לפחות זו דעתי בנושא.
המשחק לא היה חשוב. יוקרתי, אבל לא חשוב. בגלל שהוא לא היה חשוב, הם הרשו לעצמם לאכול את כל ההייפ התקשורתי סביבם. כשזה יהיה חשוב (קרי, במונדיאל), הדבר היחיד שארגנטינה תראה זה הכדור ברשת שלהם.
המשחק לא היה חשוב ובכל זאת יכולת לראות בדיוק איזה שחקנים יורדים לדשא (סורין, היינצה, מסצ'רנו) ואיזה בקושי שולחים רגל בניסיון לעקב התקפה של היריב (כל נבחרת ברזיל, סביולה, ריקלמה). לחשיבות המשחק אין שום קשר לכל העניין. יש שחקנים שבטבע שלהם הם לוחמים ויש שחקנים שהם רונאלדיניו או קאקא. לשני סוגי השחקנים כמובן יש מקום בכדורגל - אבל רק הסוג הראשון מסוגל להצליח בפרמיירליג.