היום, בעיתון הארץ פורסמה כתבה על שאלקה ועל עברה הנאצי מאת אלון זנדר. הכתבה מאתר האינטרנט של הארץ: שאלקה חוקרת את עברה הנאצי, דרך מעניינת לחגוג 100 שנות קיום. האם היטלר היה אכן אוהד שאלקה ?04 מדוע גויס "בימבו" בינדר לוורמכט מיד לאחר יומו הגדול? מה עלה בגורלם של שני הקצבים היהודים שהיו הספקים של המועדון? מדוע אין רחוב בעיר על שמו של פריץ סצפן? האם פרויקט המחקר שיזמה שאלקה יתמודד באמת עם השאלות הקשות? ההתמודדות של הכדורגל בגרמניה עם עברו הנאצי דלה ביותר. ההתאחדות הגרמנית "זכתה" אפילו לנזיפה של נשיא גרמניה בנאומו החגיגי בטקס מאה שנות קיום ההתאחדות, על הימנעותה מחקר ההיסטוריה ושותפותה במכונה הנאצית. במועדון הכדורגל של אפ.צה. שאלקה 04 מהעיר גלזנקירשן משנים כיוון. לרגל מאה שנות קיום המועדון שיצויינו בשנה הקרובה - בחגיגות הגדולות בכדורגל הגרמני מאז ומעולם - יזם המועדון פרויקט מחקר היסטורי על שנות הרייך השלישי במועדון. להשוואה - ממחקר לא מדעי שפורסם על ידי היריבה, בורוסיה דורטמונד, ניתן להבין כי שחקני ופעילי דורטמונד היו בעצם במחתרת נגד היטלר. לתוצאה כזו מגיעים כשמראיינים בחובבנות את בנו של יו"ר המועדון או פעילים אחרים. הכוונה בשאלקה אחרת לחלוטין, מספר תומאס שפיגל, האחראי לנושא במשרד דובר המועדון. הרצון בשאלקה הוא לקבל מידע מדעי מדויק וחד משמעי ככל שניתן, על מנת להבהיר את האגדות והסיפורים שמיוחסים למועדון באותו זמן. http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P170803/s.0.1708.500.1.9.Xxx פרסומת לשאלקה כמועדון נאצי. בעעעעעעע. תקופת הזוהר עיקר ההצלחות של שאלקה היו בתקופת הנאצים. בין 1934 ו-1942 הגיעה שאלקה ל-14 מ-18 הגמרים האפשריים (אליפות וגביע), זכתה בשש אליפויות ובגביע אחד. רק לגמר אליפות גרמניה אחד היא לא הגיעה ובשניים הפסידה בקושי אחרי הארכה. בשל ההצלחות רואה המועדון את עצמו כחייב הסברים לציבור. באיזו צורה היה המועדון קשור למשטר הנאצי, מי השתמש במי כדי להאדיר את כוחו. הדיון הפנימי במועדון הלך והעצים, הוא הפך לדיון פולמוסי ולא עובדתי, ולכן הוחלט לבדוק מהי האמת. האקלים החברתי בגרמניה הולך ומשתפר. גם בכדורגל אנשים מקשיבים ומתעניינים, מוכנים לקבל את העובדות, עקב הריחוק האישי מהפשעים. אבל למה דווקא שאלקה? כנראה כי אף מועדון בגרמניה לא נשען בצורה דומה על המורשת שלו ובעיקר על ההיסטוריה המפוארת לאור הווה פחות מוצלח. המיתוסים של שאלקה הם אלו שמביאים את הצופים (אחרי דורטמונד, מספר שתיים בגרמניה) וחברי המועדון (אחרי באיירן, במקום השני) - ומיתוסים מכוערים וקודרים רק מקשים על הקשר עם האוהדים. במקרה ואלו אכן יוצדקו על ידי העובדות, הרי שבאותו זמן יפסיקו להיות מיתוסים וניתן יהיה להתמודד איתם בצורה הולמת. לדוגמה, אחרי בנייתה של הארינה המודרנית באירופה וסלילת כבישי הגישה, חיפשו בשאלקה אחר הצעות לשמות לרחובות, אותם הציעו לוועדת השמות של העירייה. השמות היו של כוכביה הגדולים של שאלקה: סטן ליבודה - שלכבודו רוסס שלט חוצות של הכנסייה בגרפיטי "איש לא עובר על פני אלוהים, חוץ מסטן ליבודה"; ברני קלודט - קפטן הקבוצה שזכתה באליפות האחרונה עד היום ב-;1958 ארנסט קוצורה ופריץ סצפן - מתקופת הזוהר של סוף שנות העשרים ועד למלחמת העולם. בעירייה הגיש אחד מחברי המליאה שאילתה, האם ראוי שייקרא רחוב על שמו של סצפן. יש לומר, כי הרבה רחובות בגרמניה עדיין נושאים שמות של תומכים מרכזיים במשטר הנאצי, כאלו שלא נושאים באחריות ישירה לרצח, דבר שמביא להרבה מאבקים פנימיים. כדי להבהיר את הנקודה הזמינה העירייה דו"ח תחקיר של ד"ר באיור מהמבורג, מומחה לאריזציה (התקופה שבה הארים קיבלו יחס מועדף בגרמניה), שגילה שפריץ סצפן לקח חנות של יהודי בזמן האריזציה, אחרי שנכשל בהרבה עסקים קודמים, והעסק המוכן הפך למקור מחייתו. האם היה נאצי? ללא ספק היה לו נוח. סצפן השתמש במצב לניצול הקשיים של היהודים ושילם רק תמורת הנכסים, לא תמורת שווי העסק. אם כן, רחובות על שם קוצורה, קלודט וליבודה קיימים, רחוב סצפן לא. בגלזנקירשן לוקחים את העניין ברצינות הראויה. http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P170803/s.0.1708.500.2.9.Xxx האיצטדיון של שאלקה בגלזקירשן. חושבים אחרת ההתאחדות הגרמנית - שמסרבת בעקשנות לחקור את עברה היא או לאפשר להיסטוריונים שאינם מ"מטעם" לנבור בארכיוניה - ביקשה מהמועדונים בבונדסליגה לחקור את אותם זמנים, אולי כדי לצאת ידי חובה ולהידמות לקונצרנים הגרמנים הגדולים שהשקיעו ומשקיעים סכומים נכבדים כדי לחקור ולהציג כראוי את העבר הנאצי שלהם, דבר המביא לשיפור תדמיתם בעולם. זו אולי סיבה נוספת ליוזמה של שאלקה, אך העבר מלמד שבשאלקה באמת חושבים אחרת. למשל שאלקה היה המועדון הראשון שפתח במסע ובפעילות נגד שנאת זרים וגזענות במגרשים, פרויקט מוצלח מאוד שמשמש דוגמה עד היום בכל דיון באפשרויות העומדות בפני המועדונים להילחם בגזענות. שפיגל מוסיף ומסביר שיש למועדון רצון ללמד את ההיסטוריה ולהעביר שיעור ולקח לאוכלוסיית העיר שנשענת במידה רבה על שאלקה, לא רק למטרות הזדהות. שאלקה הוא המעביד השני בגודלו בעיר ודואג בכל החלטה פיננסית להכניס אלמנטים של עבודה מקומית או רכישה מייצרנים מקומיים וכדומה. לשאלקה משמעות עמוקה ברבדים הסוציאליים בעיר והמועדון לוקח על עצמו את האחריות הטמונה בכך. שאלקה מסרבת לנקוב בתקציב, אך עלות הפרויקט עומדת על כמה עשרות אלפי יורו לפחות. כבר ב-2001 היו התכניות לפרויקט קיימות, אך ההחלטה הסופית של ההנהלה היתה בסוף מארס השנה. בחוזה עם המכון להיסטוריה של העיר גלזנקירשן, שיבצע את הפרויקט שסיומו בסתיו ,2004 נקבע כי תהיינה התוצאות אשר תהיינה, למועדון שלושה חודשים על מנת לפרסם את המחקר כספר. עריכה מותרת למועדון רק כדי להוציא ספר קריא, לא בתוכן התוצאות. המכון, מספר ד"ר שטפן קוך, העומד בראשו, נוסד ב-1989 על מנת להכין תערוכה היסטורית מתמדת על ההיסטוריה של הרייך השלישי בעיר ואיסוף המסמכים הנוגעים לאותה תקופה. מאז ביצעו במכון מספר פרויקטים הקשורים לרייך השלישי, בין השאר על תפקיד גדודי המשטרה של הנאצים, וגם שותפו בכתיבת הספר "תעמולת הכח, כח התעמולה", שעסק בין השאר בהיסטוריה של הכדורגל באותה תקופה. "אנשים תמיד מחפשים שחור ולבן בתוצאות", מסביר ד"ר קוך, "אנחנו מוצאים בדרך כלל אפור. לא גיבורים ולא נוכלים, אלא בירוקרטיה, אנשים שהתחמקו משותפות פעילה, בלי להתנגד ממש, הרבה חולשות אנושיות ומעט רשע". השאלה המרכזית הניצבת בפני החוקרים היא למה השתמשו בהצלחות של שאלקה? מי ביצע "אינסטרומנטליזציה" של מי, כלומר השתמש וניצל את האחר. האם היה שיתוף פעולה מוסדר? סביר להניח שלא. אבל כשגביעי האליפות של שאלקה הוצבו בכיכר העיר וביניהם תמונה של היטלר, האם היו אלה ראשי המועדון המושחתים שראו עצמם שייכים למשטר השליט, או שמא הנאצים שדרשו לקחת חלק בתחושת הניצחון כדי לשפר את התעמולה? מי אירגן את מצעדי הניצחון וקבע מי יילך עם מי ומי יעמוד בשורות הראשונות? היטלר אוהד שאלקה? שלושה שחקנים היו חברי מפלגת הפועלים הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית, למרות שחברות במפלגה לא ניתנה בקלות (על מנת למנוע שיטפון של "קופצים"). מתברר, שחברות זו הוענקה לאנשים בולטים ואהודים, כדי למצב את המפלגה בחברה, כך שאין בעובדת היותו של אדם חבר, בהכרח הוכחה לאמונתו באידיאולוגיה הנאצית. שלושת השחקנים - סצפן, ארנסט קוצורה ("המוח" של הקבוצה, שלמחייתו הועסק על ידי יהודי פעיל במועדון כנהג), והנס בורנמן - ייצגו בכל אופן את שאלקה באירועים רשמיים. מצד שני, שאלקה לא זוהתה באותה תקופה עם הנאצים, כמו למשל מינכן ,1860 שהיה מועדון נאצי לכל דבר ונלחם נגד באיירן מינכן שנוסדה על ידי יהודי. יש לציין, במאמר מוסגר, כי המיתוס של שאלקה - מועדון שהתנכלו לו תמיד מלמעלה, מועדון של פועלים, האנשים הפשוטים, האנדרדוגז שצליחים כנגד כל הסיכויים - מאוד התאים לאידיאולוגיה הנאצית שהדגישה "עממיות" ואיחוד הכוחות נגד המכשולים. העובדה שהמועדון הצליח לעלות ולשלוט בתקופה מקבילה לעליית הנאצים - החל בסוף שנות העשרים - רק הוסיפה לכך. הנאצים נהגו להשוות את "עליית התנועה" להצלחות של שאלקה כדי להשיג פופולריות בחבל הרוהר קשה היום, בו היו קיני התנגדות דתיים וקומוניסטיים חזקים. אפילו הפיהרר, כך סיפרו, הוא אוהד של שאלקה. וזאת למרות שהיטלר שנא כדורגל (ובכלל ספורט תחרותי על בסיס אישי). האם הצלחות הקבוצה קשורות לחיבור לנאצים? לא ממש. אם עוקבים אחרי התפתחות הקבוצה בשנות העשרים, שהצליחה להשתפר מדי שנה, הרי שההצלחות של שנות השלושים הן תוצאה טבעית של מבנה המועדון והאסטרטגיה שלו. כבר מלכתחילה בנה המועדון על האוהדים הרבים שלו, כך שקבוצות רבות שמחו לארח את שאלקה, שהביאה תמיד לתפוסה מלאה במגרשים. מגמה זו התגברה על ידי שימוש בלעדי בשחקנים תוצרת בית או מהסביבה הקרובה, מהעיר אסן. רוב השחקנים הגיעו בעזרת סקאוטינג מתקדם לאותה תקופה ושימוש מסיבי בשחקנים שעלו מהנוער המקומי ובקשרים משפחתיים. בנוסף, שיחקה הקבוצה כדורגל מהמודרנים באירופה של אז - "הסביבון של שאלקה" ("שאלקר-קרייזל"). זה היה צירוף של משחק מסירות שטוחות וקצרות בין שבעה שחקנים ויותר, בסגנון הסקוטי ובהרכב ה-WM שהומצא בארסנל זמן קצר לפני כן. כל זאת, בשילוב אלמנט חדשני: ריצה של שחקנים לשטח פתוח והתפנות לקבלת מסירה, גם של המוסר עצמו. אין שום עדות לתמיכה פיננסית או אחרת של הנאצים בקבוצה, בינתיים. העובדה היא שלמרות יכולות המפלגה, לא הובאו לשאלקה שחקני חיזוק מבחוץ, ולאחר מפלת הגרמנים לא היה למועדון שום נכס עליו יכלה הבנייה מחדש להתבסס. המועדון נכנס לשנים קשות של חובות וקשיים, ללא איצטדיון או בית מרכזי. קשה לענות על השאלה, האם המשחק של שאלקה באמת התבסס על קוצורה וסצפן, או ששחקנים אחרים פשוט הודחקו כי סירבו להיכנע למטרות המשטר החדש. ברור כי ספר נאצי בשם "הספר של אלופי גרמניה בכדורגל: סצפן וקוצורה. סיפורם של שני גברים וקבוצה אחת", בו יוחסו להם ציטוטים אינטיליגנטיים (ולכן מפוקפקים), תרם רבות למיתוס סביב השניים, חברי המפלגה. הם לא היו שייכים, אומר ד"ר קוך בזהירות, לעלית האינטלקטואלית בעיר. בנוסף, מסתובב הסיפור כי קוצורה סירב לקבל על עצמו את כל האספקטים של האידיאולוגיה הנאצית ועל כן הועף מהנבחרת הלאומית, בזמן שסצפן האופורטוניסט ניצל את מעמדו כנאצי והפך, בין השאר, לקפטן הנבחרת. קוצורה, דרך אגב, המשיך מאוחר יותר בשאלקה, סצפן נעלם. המסמכים הושמדו ההיסטוריונים של המכון מתכוונים להטיל יותר אור על אותה תקופה. על יחסי הגומלין בין המועדון והעיר, בה היו, אחרי המצאת פטיש-האוויר למכרות, 40 אחוז מובטלים; על ראש העיר הנאצי, על אופן שינוי התקנון שהונחת מלמעלה; על ההיענות המיידית לדרישות ופיטורי סגן היו"ר שהיה יהודי, אבל גם פיטורי היו"ר עצמו, שלא היה יהודי, ועוד. חלק גדול יקבלו גם סיפורי החיים וגורלם של היהודים ומתנגדי המשטר שהיו קשורים למועדון. בין השאר שני קצבים יהודיים שהיו גם הספקים של המועדון, גם ספונסרים שלו ללא תמורה וגם מקומות המפגש של השחקנים וההנהלה. מלבד ראיונות עם עדים מאותה תקופה וצאצאי הפעילים, יהיו חייבים במכון, מציין ד"ר קוך, לאסוף את כל המסמכים הקיימים הקשורים למועדון כדי למנוע מבוכה עתידית. מקום מושבו של המועדון הופצץ לקראת סיום מלחמת העולם, מגרש ה"גליק-אאופ-קאמפבאהן" נהרס לחלוטין, וכל המסמכים שהיו במקום - פרוטוקולים, רשימות, הוכחות - אבדו לעד. יכול להיות שמישהו גם סייע למסמכים להיעלם, אך זו תישאר כנראה לעד רק השערה. מאחר ומסמכי המועדון מאז הושמדו, ייאלצו ההיסטוריונים להסתמך על מקורות משניים, כמו ארכיונים של בתי משפט (בהם עותקים מוסמכים של החלטות של כל אגודה), של המפלגה הנאצית וכדומה. אבל גם על האוסף הרב של מסמכים שאסף השחקן, השופט ואחרי מלחה"ע השנייה, יו"ר ההתאחדות, פקו באונס. אפילו דיוני השילומים - בהם דרשה בתו של אחד מבעלי החנות שעברה לידי סצפן, שנרצחו באושוויץ, פיצויים, ולשם כך נחקרו עדים והובאו מסמכים - ישמשו למחקר. תוצאות המחקר יוכלו להיות בסיס לעבודה שחייב המועדון להשקיע על מנת להתמודד עם העבר הנאצי. עד היום אין אזכורים רשמיים לנושא, גם לא במוזיאון המועדון, שלא לדבר על מועדונים אחרים, בעיקר בגלל חסך במידע חד משמעי - דבר שישתנה, כך מקווים בשאלקה, אחרי פירסום תוצאות המחקר. וכשהעובדות תהיינה מונחות ומוצגות בפני הציבור, יוכלו בשאלקה לעבור לסיפורים ולמיתוסים של הכדורגל. תגובות, אומר תומס שפיגל, עדיין אין. לא מהאוהדים, לא מהרחוב, לא מהרשויות. זה אמנם מפתיע, לאור הרגשות האמביוולנטיים שמעלה הנושא, אך לא חדש. גם במקרה סצפן והרחוב, לא היו תגובות עד שלא התפרסם דו"ח התחקיר. וגם אז, היו שלא האמינו והיו כאלו שניצלו את ההזדמנות לנגח את שאלקה. "תלוי איך אתה חושב ואת מי אתה אוהד", אומר שפיגל. למשלחת הנוער מעמק חפר שסיירה בארינה ובמוזיאון של שאלקה, קשה לתפוש את חשיבות המועדון ומיקומו במרקם החברתי בחבל הרוהר. אבל נציג הקבוצה שמח "שיש נטייה לעזוב את מגמת ההשכחה וההדחקה, ולעבור למחקר עובדתי ללא פניות. הגיע הזמן להתמודד גם עם היומיום של הרייך השלישי". זה מה שאמרה גם הפילוסופית חנה ארנדט - השטן הנאצי נמצא בפרטים הקטנים של השגרה. המיתוסים: "בימבו" בינדר מנצח את שאלקה התוצאות של שאלקה במשחקי הגמר בתקופת הנאצים הוסיפו אף הן לאגדות ולמיתוסים, למשל הניצחון 0-9 על אדמירה וינה ב- 1939(הקבוצות האריות מאוסטריה, בלי אוסטריה וינה למשל, שיחקו על אליפות גרמניה אחרי הסיפוח). הסיפור הידוע ביותר הוא מ-.1941 לגמר אליפות "גרמניה השלמה" עלו שאלקה ורפיד וינה. בדקה ה-50 כבר הובילה שאלקה ,0-3 והמשחק נראה גמור. אלא שאז הגיח פרנץ "בימבו" בינדר הענק, שני מטר גובה, שלושער מהיר ורפיד וינה מנצחת !3-4 בשאלקה מספרים עד היום איך השופט קיפח אותם ושרק נגדם בכל הזדמנות, ופסק על שלושה פנדלים לזכות הווינאים, כדי שאלו לא יתמרמרו יותר מדי על סיפוח מדינתם לרייך. בוינה, אגב, מספרים איך למחרת בינדר גוייס לוורמכט, כעונש על הניצחון נגד "הקבוצה של הפיהרר". כמובן שקיימת אפשרות שרפיד וינה ניצחה את שאלקה כי היא היתה פשוט טובה יותר, יש לזכור ששאלקה באותה תקופה היתה במגמת ירידה. מה עוד שטיבולסקי, הבלם נמוך הקומה של הגרמנים, כנראה נאלץ באמת להכשיל את בינדר העצום כדי שלא יבעט את הפצצות שלו ממרכז הרחבה. אבל הסקנדל נולד, והחיבור למשטר הנאצי רק מגביר אותו עד היום. אגדות נוספות סביב למשחק: קוצורה, אחרי ההפסד, פלט ש"עכשיו יכול הפיהרר גם לנשק לי בתחת", או שסירב לקבל מידי נציג המפלגה הנאצית את מדליית הכסף.
