בתחילת המילניום התפתח טרנד חדש בכדורגל העולמי: שחקנים ותיקים, ממש על סף הפרישה, הגיעו לשחק בקטאר ובשאר מדינות המפרץ הפרסי תמורת סכומי עתק. הכל היה הגיוני למדי-שחקנים שסיימו את חלקם ברמות הגבוהות ועדיין לא רוצים לפרוש, יכולים להאריך מעט את הקריירה ולעשות כסף גדול. בשנים האחרונות הטרנד נטה לכיוון ארה"ב. ה-MLS הפכה לליגה המובילה במשיכת פנסיונרים. נושא הדגל היה, איך לא, דיוויד בקהאם, ואחריו הגיעו הנרי, למפארד, ג'רארד, קאקה ועוד רבים וטובים. בשנים אלה חלה ירידה קלה בגיל הממוצע של הנוסעים לאמריקה-כבר לא מדגדגים את ה-40 מלמטה כמו חבורת קטאר, אלא לא הרבה אחרי ה-30. ובשנה האחרונה שחקנית לדשה נכנסה לשוק-סין, הכוח העולה של העולם. הסינים החלו להשקיע ברצינות בליגת הכדורגל שלהם, מתוך תכנון להתחרות תוך כמה שנים בפרמיירליג וביתר הליגות במובילות מבחינת חשיבות ופופולריות. כאן נמשכת הירידה בממוצע הגילאים, ונוצר מצב שבעבר קשה היה לדמיין-שחקנים בשיא הקריירה, שיכולים למצוא מקום כמעט בכל קבוצה באירופה, אורזים את הפקלאות ונוסעים למזרח. אמנם הניסיון הראשון לא היה מוצלח-דרוגבה הגיע לסין מיד אחרי שזכה עם צ'לסי בליגת האלופות, ואחרי חצי שנה השתעמם וברח כל עוד נפשו בו-אבל כיום משחקים שם אזקיאל לאבצי, פרדי גוארין, ראמירז, ג'רביניו, ג'קסון מרטינז, דמבה בה, ועוד ועוד. כאמור, שחקנים שיש להם עוד הרבה שנים לתת בכדורגל, ובחרו מרצונם החופשי לעזוב את הרמות הגבוהות של המשחק. כמובן שזכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה עם הקריירה שלו, אבל נשאלת השאלה האם יש כאן טעם לפגם. בזמנו, אלכס פרגוסון נשאל לגבי המעבר של חניכו לשעבר בקהאם לאמריקה, וענה "לעזוב את ריאל מדריד בשביל לוס אנג'לס זה טירוף, אם הוא היה מתייעץ איתי הייתי אומר לו לא לעשות את זה". נכון, הסינים מציעים משכורות עתק, אבל מדובר בשחקנים שגם עם החוזים שלהם באירופה יוכלו להביא לחם הביתה, אם להשתמש בלשון אנדרסטייטמנט. ואם לא להשתמש-אז גם הנינים של הנינים שלהם יהיו מסודרים בחיים. האם הבחירה שעשו מראה על אופי חלש ועל חמדנות, או שמדובר במהלך הגיוני שכל אחד היה עושה? ושאלה נוספת לדיון, האם לדעתכם קיים סיכוי ממשי שהליגה הסינית תצבור תאוצה, ובעוד עשור אנשים ברחבי העולם יחכו לראות את האנגזוהו גרינטאון נגד גואנגז'ו טאובאו כמו את יונייטד נגד ליברפול?
הדהירה לסין היא לדעתי שונה מהדהירה של הוטרנים לMLS. לסינים חשוב מאוד עניין המיתוג והשופוני, הם גם לא תמיד מסתכלים על שחקנים שממש עבר זמנם באופן קיצוני. תסתכלו כמה הם זרקו על ג'קסון מרטינז בן 29 אחרי חצי עונה ושער 1. תסתכלו מה אמר לאבצי העונה וכמה הם שפכו עליו במשכורת, תסתכלו כמה מדברים על מה הם מוכנים לזרוק על רוני בן ה30(שבלי ספק הכוונה היא להפוך אותו לפנים החדשות של הליגה שם). סתכלו על טישיירה שפחות או יותר ויתר על קריירה בשיא כדי לשחק שם. לMLS מגיעים שחקנים בני 35, המשכורות בדרך כלל גבוהות ממה שיקבלו בשלב הזה באירופה אבל זה לא קרוב למה שמוכנים לזרוק בסין רק כדי להשמיע הצהרה באוויר. העניין עם הסינים מעניין יותר ממה שקורה בארה"ב כי יש מצב שזה באמת הולך להשפיע על השוק בשנים הקרובות(כלומר כשרונות גדולים בשנים הטובות שלהם באמת יפלטו לשם והמחירים שלהם יעלו). בקשר לשאלה האחרונה- עוד עשור אף אחד פה לא יקנה ליגה פס לליגה הסינית כדי לראות את אנגזהו נגד מקאו FC בדיוק כמו שאף אחד לא ביקר באחד מהטמפלים שבנו לסטפן מארבורי או שאף אחד פה לא קנה את אחד מהנעליים בקולקציה של סטפן מארבורי(ותתנו לי לנחש שגם באמריקה לא שמעו על זה). האירוניה פה שהסינים בעיקר מחפשים לעבוד על קהל היעד מהמדינה שלהם. הם לא צריכים לפזול לעולם כשיש להם נתח שוק של מעל למיליארד אנשים. כל התפאורה, כל השמות הנוצצים תמיד עשו ותמיד יעשו את זה לסינים עצמם, לשם הם מכוונים.
מכירים את זה שאתה פותחים שמירה בפוטבול מנג׳ר, עוברים 5-6 עונות, ואז השוק משתגע? הוא משתגע כ״כ שאתם בודקים בשביל הכיף בכמה אתם יכולים למכור איזה ריג׳קט מהסגל שאתם לא סובלים ומגלים שאתם יכולים לחזק בצורה משמעותית את הקבוצה מסכום המכירה שלו? אז סין. לגבי השאלה האחרונה: תלוי. אם ואן חאל נשאר, אף אחד לא יישאר ער או בחיים כדי לראות את יונייטד. מצד שני, הוא חתיכת גבר תיאטרלי.
בכללי אני לא אוהב כששחקן שמרוויח הרבה מעדיף עוד קצת ג'ובות על כדורגל, לכן הפסקתי לכבד בין היתר את די מריה. הוא לא עבר לסין, אבל הוא עבר לליגה שחמש דרגות קטנה על מידותיו. כנ"ל אפשר להגיד על מי שעובר לסין כשכוחו עוד במותניו, אלא אם הוא נמצא ממש בשפל של הקריירה שלו. לגבי הפופולריות של הליגה שם אני בטוח שהיא לא תצליח לדגדג את הליגות המסורתיות הגדולות. גם כי עדיין יש שם רוב של שחקנים מקומיים חלשים וגם כי מעט אירופאים יתעניינו בגביעי יבשתיים של אסיה. אולי הפופולריות שלה תגדל בין חובבי כדורגל באסיה.
אני חושב שאי אפשר לבטל את הסינוור של הכסף הגדול. על אחת כמה וכמה כשהידיעה שהם ככל הנראה יהיו אבודים לאחר פרישתם - בשנות ה-30 לחייהם - אופפת אותם. אני אפילו לא נכנס למקרים של שחקנים שבאים ממקומות קשים שיעשו הכל כדי לפרנס את עצמם ואת הסובבים אותם. המקרים של לאבצי וג'קסון, לצורך העניין, הם no-brainer מבחינתי. הם הגיעו למקומות טובים+ באירופה, ניסו את מזלם בקבוצות מהטופ העולמי ולא ממש הלך להם. מה עדיף להם, לרדת מדרגה או לטוס למקום שלא מפעיל עליך לחץ ומשלם לך פי 5 בערך? אין פה שאלה. הייתי עושה בדיוק את מה שהם עושים. באשר לליגה הסינית, שום סיכוי שהיא אי פעם תצליח בסטנדרטים בינלאומיים. מדובר בפער שכסף לא יכול לסגור.
מהסוף: לא. הרמה המקומית נמוכה, המשחק איטי ולא מדויק וחשוב מכל: הליגה הסינית אינה מוקפת בוואקום אלא באיזור כדורגל חלש ולא מפותח במיוחד שאין לו שום סיכוי להתחרות בכסף, באיכות ובשמות של היבשת הישנה. מכבי תל אביב, הקבוצה החלשה ביותר בליגת האלופות העונה, קוראת תיגר רציני על התואר המקביל באסיה. זה פשוט לא יעניין אף אחד מבחוץ, ואני לא חושב שטפטוף השחקנים (שאת הטוב ביניהם, אלכס טשיירה, שכחת) יהפוך לזרם חזק במיוחד. תמיד יהיו כאלה שילכו לכאן או לכאן בשביל מספיק כסף (יש חבר'ה דרום אמריקאים שויתרו על קריירה אירופאית סולידית לכל הפחות בשביל חשבון בנק מנופח במפרץ הפרסי) אבל אני מניח שהכדורגלן הממוצע יעדיף את הכסף הקצת-פחות-גדול-אבל-עדיין-מופרך שהוא יקבל באירופה בנוסף לחשיפה ולהזדמנות להתחרות ברמות הגבוהות ביותר. כל מי שבועט בכדור חולם על ברצלונה, יונייטד וליגת האלופות, וזה לא ישתנה. לגבי השחקנים, אני לא רואה צורך להכריע בין שתי אופציות שאינן דבר והיפוכו. זה לגיטימי, כמובן, ומדובר בחיים שלהם ובקריירה שלהם ובכסף שלהם. חבל לי, בשבילם ולפעמים גם בשבילנו (טשיירה יכול להיכנס בהליכה להרכב של צ'לסי), על הבחירה בכסף על פני קצת פחות כסף ומשחק בליגה של הגדולים, אבל בסופו של דבר זה עניינם.
אוהדים נוטים לשפוט בחירות קרייריסטיות של שחקני כדורגל על פי סטנדרטים רומנטיים ודי צרים. הם יסתכלו על שני אלמנטים עיקריים: כדורגל וכסף. אבל לשחקן ממוצע יש שיקולים אחרים שנוגעים לחייו האישיים, לחיי משפחתו. מאחורי כל החלטת מעבר של שחקן לקבוצה אחרת עומדים גורמים כגון: סביבה, מגורים, חינוך, תרבות ומנטליות מקומית. העניין הוא שלא-לנו לשפוט מעברים של שחקנים פרטיים מלבד בפאן המקצועי ואולי הכספי. שחקן הוא אדם. אנחנו מכירים אותו ממדים רשמיים עטורי ספונסרים, אבל ביום-יום הוא עוד אדם עם שאיפות לחוות תרבויות שונות. עוד אדם שצריך להתחשב ברצונות של אשתו. עוד אדם שחושב על החינוך של ילדיו והתרבות אליה הוא רוצה שיגדלו. אוהדי כדורגל מכל העולם מתחברים לריאל מדריד ויונייטד באופן שיהיה לסינים קשה לשחזר. אנחנו מתחברים אליהן מפני שיש קשרים תרבותיים אינהרנטיים שהאסייתים לא יכולים להדביק. אנחנו שואפים להיות הם ולהתחקות אחר מה שהם עושים. הסינים עושים בדיוק את אותו הדבר, אבל הם עדיין החיקוי, גם אם חיקוי יקר ויוקרתי. אנחנו בקושי יודעים לבטא את השמות של הקבוצות שם; ה-MLS למשל, לא תהפוך לאחת הליגות הגדולות ביותר, מכיוון שאי אפשר להתחבר למדינה בלי תרבות כדורגל. גם סין היא לא מדינה שענף הכדורגל הוא המרכזי בה. איטליה, ספרד ואנגליה אלה מדינות עם תרבות ספורטיבית עתיקת יומין בענף. זה חיבור עולמי שנעשה בתהליכים של עשרות שנים. כדורגל זה ספורט עממי, אנחנו אוהבים אותו גם בשפות שונות מפני שהוא נגיש. כדורגל סיני לא יהיה נגיש לעולם המערבי. כדורגל אמריקאי לא יהפוך למרכזי ובעל ערך כך סתם פתאום.
עוד אחרי העונה הזאת להמשיך עם המנטרה הזאת? איזה אתגר בדיוק די מאריה זנח?? עזב ליגה אנגלית גרועה, ממוטטת, בלי קבוצה אחת שמסוגלת להתעלות על השברים של האחרות ולקחת אליפות, למקום שבו הוא משחק עם עוד 11 שחקנים מצוינים בהרכב וכנראה מגיע לפחות עד לרבע גמר האלופות בגיל 27? מה שאתה בעצם אומר- הוא היה צריך לא לחשוב על הקריירה של עצמו רק כדי לשחק במועדון שהוא שם גדול ובגיל 27? הליגה הצרפתית קטנה על מידותיו כמו שהיא קטנה על המידות של לא מעט שחקנים בקבוצה ההיא אבל האתגר שם הוא לקרוא תיגר על התואר האירופאי ופ.ס.ז' נראית כמו קבוצה בעלייה בעניין הזה ובגיל 27 כשאתה נפלט ממערכת כמו ריאל מדריד מותר לך לחשוב על איפה הסיכויים שלך הכי גדולים כדי להגשים את המטרה הזאת. ביונייטד של השנים האחרונות וכרנאה גם הכמה עונות הקרובות(ושוב נציין שהוא בן 27)- הסיכויים לכך נמוכים הרבה יותר.
ליגת האלופות זה 13 משחקים בעונה בלבד, במידה ואתה מגיע לגמר ורוב הסיכויים שפ.ס.ז' גם לא תגיע לגמר. בשביל 10-13 משחקים לא עוברים קבוצה. כמובן גם לא אהבתי את חוסר הרצון לשחק במועדון ענק כמו יונייטד גם אם בתקופת מעבר. האיש לא מספיק אוהב את המשחק וכנ"ל כל השחקנים המדוברים שעוברים לסין. מאמין שלפחות רובם לא יתקעו שם יותר מדי זמן ויחפשו בכל זאת אתגר רציני.
@SaarQ, אני לא מסכים לחלוטין עם הפסקה האחרונה שלך. יש כדורגל באמריקה, והוא טוב ואיכותי וקצבי ועוד יצמח. מרכז עולם הכדורגל נמצא באירופה, ללא ספק, אבל הוא לא נגמר שם ובשום אופן לא הייתי מבטל את סיכויי הליגה הסינית להפוך לליגה רלוונטית במפת הכדורגל העולמי. גם להם ובמיוחד לאמריקאים יש את כל מה שצריך בשביל זה.
יש לשניהם תקרות זכוכית מאוד עבות. במיוחד לזו הסינית. אין תרבות כדורגל באמריקה, זה ענף זניח לעומת ענפים אחרים ותמיד הספונסרים והרשתות בתקשורת יפנו לענפים אחרים לפני שיפנו להפיץ את הבשורה הזו. הדיסוננס החברתי בין המערב לסין בשלב הזה גדול מדי בשביל לגשר על הפערים עם כוכבים וניהול נכון של הליגה או שיווקה. האיכות של הכדורגל פחות משנה בהפצת פופולאריות בעידן הזה שנשלט ע"י רשתות חברתיות ושיתופים. אנחנו צורכים את מה שאחרים צורכים, לאו דווקא את מה שאיכותי.
בעיניך זה לא האתגר. בעיני שחקנים רבים בעולם האתגר המקצועי היחידי שחשוב זה ליגת האלופות. אליפויות מקומיות, גביעי ליגה אלא תארים שבעיקר יספרו האוהדים. כמובן יש עוד המון שיקולים כמו האטרקטיביות של העיר(ופה אין מה להשוות בין פאריס למנצ'סטר), מזג אוויר, מנטליות בקבוצה. מבחינתך שחקן בינלאומי וורלד קלאס צריך היה לשרוף את ה-3 שנים שנותרו לו בטופ של הקריירה כדי להיות המנהיג ולנסות להדליק מחדש את מה שנשאר ממנצ'סטר יונייטד או לפחות להיות חלק מתהליך בנייה(למה וורלד קלאס בן 27 צריך לוותר על חלום של לעשות משהו בליגת אלופות כדי להיות חלק מתהליך בנייה??). העניין הוא ששחקני כדורגל לא רואים ויראו כמוך. הליגה הצרפתית אולי לא מאתגרת אותם אבל בוא נודה על האמת- גם הליגה האנגלית לא בדיוק מדגדגת להם את שריר החשק, נסיון לאתגר על הבמה הגדולה ביותר? כן. פאריס סן ג'רמן יכולה בהחלט להגיע העונה לחצי גמר, היא קבוצה מצוינת, עמוקה מאוד ומהרגע שאתה מגיע לחצי גמר הכל יכול להיות. מישהו היה מהמר על יובנטוס בגמר באוגוסט שנה שעברה? לא. מישהו חשב שאתלטיקו תהיה רחוקה 3 דקות מלזכות במפעל הזה? לא. מהרגע שאתה נפלט מריאל מדריד ואין לך מקום בברצלונה או בבאיירן אתה ראשאי לבחור לשחק במקום שלדעתך גם ישלם לך טוב, גם יתן לך להנות מהתנאים של עיר אטרקטיבית ובעיקר לשחק במקום שיאפשר לך את הסיכויים הטובים ביותר להגיע לטופ במעט זמן שנשאר לך לשחק כדורגל בשיא. פרוייקט שיקום ובינוי על שם מנצ'סטר יונייטד יכול להתאים לוטרנים כמו ווין רוני או שחקנים שצריכים להוכיח שהם טובים.
למה אתה נתפס רק ליונייטדץ פרמייר ליג מאתגרת לכל שחקן הרבה יותר מליגה צרפתית ובטח במועדונים הגדולים משלמים מספיק טוב. בצרפת יש גם מיסים גבוהים הרבה יותר אז פ.ס.ז' צריכה להציע משכורות ברוטו ממש עצומות כדי שיהיה הבדל מיונייטד. להגיע לשם זה לחפש כסף קל. כמו ללמוד בכיתה ט' כשאתה תלמיד י"ב. ליגת האלופות היא לא חזות הכל. לזכות בפרמייר ליג קשה ומאתגר הרבה יותר כי זה מרתון מעייף של הרבה משחקים ומדי שבוע יש עניין. מה עניין לדי מריה מדי שבוע בצרפת כשהוא יכול לנצח בלי להתאמץ?
אשמח אם תגדיר לי - לדעתך כמובן - מהי תרבות כדורגל ומדוע לדעתך היא לא קיימת בארה''ב. כפי שכתבתי בשני הפוסטים הקודמים, אין לי ספק שמעמדו של הכדורגל האירופאי לא נמצא בסכנה בעתיד הנראה לעין. עם זאת, יש אחלה כדורגל בעולם. בכולו. לא הייתי ממהר לפסול את סיכויי הליגה האמריקאית (או הסינית, למרות ששם מדובר בתהליך ארוך יותר) להפוך לפופולרית ורלוונטית כמו הברזילאית, הארגנטינאית (שהיא ליגה נוראית ובלתי ניתנת לצפיה) או המקסיקנית. שוב, לטעמי, יש להם את כל מה שצריך.
בעיניך מאתגר הרבה יותר. מבחינת רוב שחקני הכדורגל בעולם פסגת הכדורגל זה ליגת האלופות. הם לא חיים ומתרפקים על הנוסטלגיה שבהנפת צלחת האליפות באנגליה עםן תמונות בראש של טוני אדאמס או רוי קין שיכורים, שמחים ומדושני עונג מעוד זכייה קשה. אני לא נתפס רק ליונייטד כי שחקנים מעדיפים את פאריס סן ג'רמון בשנים האחרונות על פני כל קבוצה באנגליה למעשה. הרמה באנגליה נמוכה כבר כמה עונות. נכון זו עדיין רמה גבוהה יותר המליגה הצרפתית אבל די מאריה, לוקאס ואיברהימוביץ' לא באו לצרפת כדי לזכות בגביע ובליגה הצרפתית כמו שהם ככנראה לא היו באים לאנגליה רק בשביל לזכות באליפות הליגה האנגלית. הם מכוונים גבוה, הכי גבוה שאפשר. היום באנגליה אין אף קבוצה אנגלית שנמצאת סטאטוס המקצועי של פאריס. הסיכויים של פאריס מראש נמוכים משל 3 מועדונים ביבשת, אבל הם לא נמוכים משל השאר ולהגיע לחצי גמר אלופות זה ממש לא משהו שיזעזע את המוחות של כולם. הפריימרליג משווקת טוב ובעיניך(ובעיני אוהדים רבים אחרים) היא רומנטית ו"נחשבת" יותר מכל דבר אחר, בעיני שחקני כדורגל שהאתגר הגדול שלהם זה לנצח את מסי, סווארז וניימאר- לא. זה הכל. אז די מאריה ויתר על החלום של להאבק על מקום בהרכב עם אשלי יאנג, לשחק תחת מנג'ר שלא התחבר אליו ובקבוצה שמשחקת כדורגל איטי להחריד בליגה חלשה מאוד כדי אולי להגשים את האופציה של לשחק עם עוד 15 שחקנים מצוינים כמוהו פחות או יותר, בקבוצה שמשחקת כדורגל מהיר מאוד, פיזי מאוד וכזאת שבאמת יכולה לקרוא תיגר באירופה השנה. ושוב נזכיר, מדובר על שחקן בן 27, בשיא של הקריירה שלו, לא אנדר הררה שבא מלמטה, הוא לא צריך להתעסק בבנייה ב-3 שנים שנותרו לו לשחק כדורגל או "להוכיח" את עצמו בפריימרליג. מותר לו לחשוב איפה הסיכויים שלו הם הגבוהים ביותר לשחק בקבוצה שנמצאת בסטאטוס שלו ויכולה לעשות משהו באירופה.