מי לדעתכם השחקן שהכי התפספס בגלל פציעות? מי יכל להגיע לרמות הכי גבוהות במשחקו? כמובן צריך לקחת בחשבון גם שחקנים שעל אף הפציעות הספיקו בהרבה בכדורגל והיו בטופ כמו מייקל אואן ורונאלדו הברזילאי. אפשר לעשות דירוג גם בין שחקני הווה וגם בין שחקני עבר. אפשר סתם להזכר בשחקנים כאלה ואחרים. אתחיל בצורה אקראית מהאקדמיה של יונייטד: ג'וזפה רוסי, בן תורנלי. רוסי עדיין עשה קריירה מכובדת ואף היה עד לאחרונה מלך שערי ויאריאל בכל הזמנים. ללא פציעות לדעתי היה מוביל את התקפת נבחרת איטליה ומגיע לטופ. כישרון אדיר. לאחרונה חתם בספאל בסרייה B. תורנלי מאוד הוערך על ידי פרגי. שותף בעונת הדאבל 1993/94. היה וינגר שמאלי. אומנם כנראה גיגס היה מפריע לו בקבוצה הבוגרת, אבל בכל אופן הייתה צפויה לו קריירה מבטיחה. ניקי מארקר מבלקברן לקח לו את הרגל במשחק מילואים. הוא אפילו לא החזיק מעמד בפוטבול ליג ושיחק מספר שנים בליגות חובבים. https://ichef.bbci.co.uk/onesport/cps/624/cpsprodpb/0F7F/production/_103176930_owen.Xxx
מאלה של היום אני חושב שסטפנו סנסי הוא קורבן חמור של פציעות. זה אחד שהיה לו פוטנציאל להיות אחד הקשרים הטובים באירופה וכמובן להוביל את הקישור של האזורי. בינתיים אינטר שהתייאשה מהפציעות שלו השאילה אותו לסמפדוריה, עוד לא יבש הדיו מהסכם ההשאלה והוא הספיק להיפצע גם שם. משחקני העבר, בדיוק דיברתי על זה לפני שבוע אבל אוברמארס למרות דברים יפים שעשה באיאקס וארסנל עדיין היה יכול להיות שחקן גדול יותר לולא הפציעות. אם לא הפציעות היו מזכירים אותו באותה שורה עם זידאן, פיגו, דל פיירו, בקהאם, ראול ושאר השחקנים המובילים של אותו דור מופלא. בפועל זה שחקן שדי נשכח וחזר לתודעה בתור המנהל המקצועי של איאקס, גם את זה הוא הצליח לפקשש בגלל פציעה. פציעה בראש.
אחד הקרובנות המפורסמים באנגליה של ניינטיז: רוב ג'ונס. מגן ימני מוכשר ומבטיח שהגיע לליברפול ב - 1991.סבו ביל ג'ונס שיחק בליברפול בשנות הארבעים והחמישים, הגיע לנבחרת אנגליה והיה סקאוט של המועדון משך שנים(בין היתר גילה את רוג'ר האנט בליגות חובבים). רוב הרשים בבכורה באולד טראפורד, ורבים ראו בו מגן ימני הבא של הנבחרת לשנים רבות. בפועל הוא החל להפצע ולא הצליח לשחק בקביעות והסתפק רק ב - 8 הופעות בנבחרת, כאשר גארי נוויל הופך למגן ימני קבוע בנבחרת למשך שנים רבות. ג'ונס עזב את ליברפול לאחר 8 שנים וחתם בווסט האם. משחקו היחיד והאחרון בקריירה היה באינטרטוטו, משחק בו מייקל קאריק ערך את הבכורה שלו בכדורגל בוגרים ביולי 1999. באוגוסט 1999 רוב ג'ונס פרש מכדורגל כשהוא עוד לא בן 28. קיירון דאייר - אחת כשרונות הטובים באנגליה של סוף שנות התשעים. גם הוא נפגע קשות מפציעות.
כמה שרונאלדו-פנומנו זכה במונדיאל ובתארים וכבש מאה שערים בלתי נשכחים, בכל מקום - הוא היה בחוץ שלוש שנים בגלל פציעות אכזריות וזה עוד מבלי לדבר על היעדרות של חודש פה וחודש שם, ממש טרגדיה. כי היה לו הכל. אפשר גם לדבר על הנטייה להשמנה שזה גם מעין תסבוכת רפואית ואפילו עם 90 קילו הוא היה מהיר מאוד; גם מייקל אואן דוגמא טובה למרות שלדעתי הוא הגיע לניוקאסל שזה מקום לפנסיונרים - בגיל צעיר מאוד. גם אם היה מסיים שם עם 30 גולים, אז מה? שמות אחרים - גארת' בייל כמובן, נעדר לפרק זמן בלתי הגיוני בריאל מדריד, ובשנים בהן בא לו לשחק זה היה קריטי. אולי זה קשור לכך שהפך למפלצת פיזית. שנתיים של 31 משחקים ו-27 משחקים בהתאמה, נורא. הוא מעולם לא עבר את ה-50 הופעות בעונה. זה הגיע למצב שהוא מבקש חיסיון רפואי על מצבו ואסור לדווח עליו באתר הרשמי. אריאן רובן בבאיירן מינכן גם סבל שוב ושוב אבל הצליח לעשות קריירה גדולה. שניים שלא פרצו וקרובים לליבי בכדורגל הספרדי? ויסנטה רודריגס שחקן העונה ב-2003/04, כשוולנסיה לקחה אליפות ובניגוד לאליפות שנתיים קודם עם בניטס בה הייתה כדור שינה - היא שיחקה כדורגל מלהיב יותר וכבשה שערים. הוא היה קיצוני סופה; אני חושב שחסה רודריגס, וזה העונש לשחקן שמתבסס כמעט ורק על צעד ראשון ופיזיות - לא חזר אותו שחקן מאז הפציעה הטראגית במרץ נגד שאלקה. היה לו חוש לשערים. כמובן שהוא גם קיבל החלטות גרועות בקריירה וזה לא טבעי שפציעה אחת מחסלת אותך. לגבי אוברמארס - הוא הגיע לברצלונה שניסתה להתחרות בריאל מדריד וכשלה, קבוצה פחות טובה. בארסנל הוא שיחק המון. הוא היה שחקן סופר-מהיר ודריבליסט מעולה אבל לא קרוב לדעתי לקלאסה של זידאן או החוכמה של פיגו, מסרב לקבל את הטיעון שהוא היה יכול להיזכר בשורה אחת איתם.
רונאלדו הברזילאי אולי היה מגיע לאן שהפורטוגלי הגיע אם לא הפציעות. מהעשור האחרון אני חושב שגצה הוא הפספוס הכי גדול. גם רויס, אבל הוא בכל זאת עשה קריירה טובה מאוד. שני אלה היו יכולים להיות משחקני ההתקפה הגרמנים הטובים אי פעם. זאניולו כנראה יהיה הפספוס הגדול של העשור הזה.
זה מצחיק להגיד עליהם, אבל רונאלדו הברזילאי ודל פיירו, שניהם לא חזרו למה שיכלו להגיע אחרי הפציעות. ביובנטוס גם מרקיזיו נעצר בגלל הברך.. ג׳יוזפה רוסי זה מקרה כואב מאוד, כמוהו גם מרקו רויס בעייני אני מחזיק אצבעות ומתפלל שלא נצטרך להוסיף את קייזה לרשימה הזאת, אבל הצולבת הארורה הזאת…
זה אולי שקוף לדבר על זה אבל אני חושב שמייקל אואן חייב להיות כוכב הדיון כאן. לא יודע אם זה מגיע ממקום רגשי או שזה אובייקטיבי, אבל מרגיש לי שהוא הפספוס הגדול בהיסטוריה של אנגליה. הפריצה בגיל כה צעיר, הגול מול ארגנטינה, פאקינג באלון ד'ור ב2001 בקבוצה שהיא בית שימוש אמיתי. מקמנמן אולי התחיל אצלי את המשיכה, אבל אואן כבר ממש גרם לי להתפס. (וג'ררארד גרם לי להתאהב). הפציעות חירבו אותו לחלוטין. גם אחריהן הוא היה שחקן מצוין כמובן אבל לדעתי, הכמובן לא פופולרית, בהיעדר פציעות הוא היה יכול להיות מהגדולים בהיסטוריה ופספוס הקריירה הזה הוא גם טרגדיה עצומה של נבחרת אנגליה (שבכל זאת כמובן לא הייתה לוקחת כלום). ומישפט אחרון: הוא גם חתיכת כלב ובוגד ענק.
- גם מסי היה נעדר מהרבה משחקים יחסית עד עונת הטרבל. 25 הופעות בעונה השנייה שלו בה היה כבר שחקן הרכב במקומו של ז'ולי; 36 הופעות בעונה השלישית בה כבש את השלושער בקלאסיקו; גם 40 הופעות ב-2007/08 לקבוצה שהגיעה לחצי גמר הצ'מפיונס וכדומה זה לא הרבה. - לגבי אואן, הוא בעצמו אמר שהגוף שלו בגד בו בגיל 25. אני חושב שההחלטה ללכת לריאל מדריד הייתה לא טובה כמובן כשיש את רונאלדו, ראול שהוא טאבו בהרכב על אף שהוא ביכולת נוראית וגם מוריינטס שחזר אחרי עונת גמר הצ'מפיונס במונאקו. רוצה לומר: בליברפול היו פציעות אבל זה בטח לא דומה לקייטנה בניוקאסל. אני לא זוכר שיותר מדי קבוצות טובות ממנה התנפלו על אואן בקיץ ההוא, המגפייז נתנו הצעה כלכלית יפה מאוד והעסקה נסגרה מהר. אם אואן היה כובש 30 גולים בעונת הבכורה בניוקאסל כשהוא בן 26 לדוגמא, מה היה קורה? לדעתי הוא היה מסיים את הקריירה קצת יותר בכבוד. מחזיק מהרקורד שלו באנגליה וההופעות בטורנירים הגדולים בדגש על 2002. מילה אחרונה לגבי רונאלדו 'השמן' - הוא הפך לשחקן שבע די מהר. כבר ב-2004/05. לא צריך שיהיה לו מוסר עבודה יוצא דופן כמו הפורטוגלי, אבל קצת תשוקה לא הייתה מזיקה. הוא הפך לשחקן שהולך על המגרש, עושה 8-9 ספרינטים בדריבל מול בלם או ריצה לעומק כדי לקבל מסירה מול השוער וזהו. "הברזילאיות" שלו, נקרא לזה ככה.
מסכים. לנאזריו נמאס מכדורגל אחרי הזכייה במונדיאל והעונה הראשונה במדריד. זה היה סוג של קטרזיס וhigh שלא היה לו מוטיבציה להתעלות מעליו. הוא לא סבל משום פציעה רצינית אחר כך ועדיין היה בגיל טוב (25-26), אבל לא היה לו את הראש של זלאטן וכריסטיאנו כדי לדחוף את עצמו מעבר (לראיה ההשמנה שהלכה והתדרדרה עם השנים). זלאטן קרע צולבת בגיל שבו רוב השחקנים רובצים במלדיבים, רק כדי לחזור שנתיים-שלוש אחר כך לאחת הליגות הטובות באירופה ולהציג את הכדורגל הכי טוב שהוא הציג אי פעם בקבוצה מפורקת עם ילדים. יכול מאוד להיות שהיה "נמאס" לנזאריו גם בלי הפציעות, כמו ש"נמאס" לרונאלדיניו די מהר אחרי ההצלחה בבארסה. הוא לא סבל משום פציעה רצינית. אולי פציעה בבולטת החשק. דעה קצת לא פופולרית: להגיד ש"פציעה" הרסה שחקן זה במקרים לא חריגים (כמו רוסי למשל) להוריד אחראיות מהשחקן. פציעות זה חלק מספורט תחרותי וזה לפעמים מאוד אכזרי. האחראיות היא על השחקן (כמו על המועדון) להסיק מסקנות, להבין מה קרה ולנסות להשתפר כדי למנוע את זה, כמו גם כמובן להשתקם מזה ולחזור. אם אותה הפציעה חוזרת פעם אחר פעם זה רשלנות שלשחקן יש בה חלק כי בסופו של דבר הוא ה"ברנד" וזה אינטרס קודם שלו למצוא דרך לשמור את עצמו בריא, יעיל ופרודוקטיבי אם קריירה ארוכה ומשגשגת זו המטרה שלו.
@Alta Tensione - זו דעה לא פופלרית כי היא מלאה בבורות(לא אומר בתור עלבון - שיהיה ברור שאני לא מנסה להיות טרול או משהו). ספורט תחרותי הוא מסוכן, הוא לא בריא. כל ספוראטי תחרותי יודע את זה, בכל תחום. פציעות הן חלק מהחיים - זה נכון. יחד עם זאת, לא הכל בשליטה שלך בחיים. ישנם משתנים גנטיים, פיזיולוגיים ומנטליים בתוך אינדבידואל, ועל זה יש לך משתנים מקצועיים, חברתיים ועולמיים שקורים בחוץ. אם הגעת לגמר המונדיאל כשאתה השחקן המוביל ונפצעת - אין אך לשחזר את הרגע הזה. זהו. זה רק עוד 4 שנים ולך תדע מי יהיה איתך בקבוצה בזמן הזה. אם נפצעת רגע לפני הסיכוי שלך לעבור לקבוצה גדולה - יכול להיות שתפספס את הזדמנות חייך - זה חלק מהחיים. אם אתה חלוץ שני/קיצוני, שהמשחק והקסם שלך בנוי על דריבל/מהירות/שינוי כיוון, ועכשיו קראת את הצולבת - אז חלק משמעותי מהיכולת שלך נפגע - לתמיד. אנחנו לא שולטים בהכל בחיים. מקצוענים עושים המון פעולות כדי לנסות לצמצם את ההסתברות לפציעה - זה לא מניעה ב100%, ולפעמים שיט האפנס - צריך לקבל את זה. לפתור עניינים פיזיולוגיים/גנטיים/אישיותיים ב-'הם פשוט לא רוצים מספיק כמו זלאטן או רונאלדו' זה פשוט ראייה פשטנית ומעט ילדותית. כי בטח 'אם נרצה מספיק אז נצליח' - כאילו החיים הם סרט של אדם סנדלר.
