מי שינבור בארכיוני הפורום רוויי האבק וישוב לאחור תוך שהוא חוצה את מנהרת הזמן של אייסוקר, יוכל לפגוש, אי-שם לפני שנתיים ושבוע בדיוק, בדיון אותו פתחתי (ותודה לאיתי על התזכורת!!) במקביל לפריחה המחודשת של הרנן קרספו. הדיון, איך לא, עסק באי-השתלבותם של שחקנים ספרדים ולטינים בליגה האנגלית. במשך שנים זכו צופי הפרימיירשיפ להתמלא בגאווה וצפייה לאחר החתמות של מי שסומנו ככשרונות על ושמות גדולים, אך נכלמו כאשר אלו גרמו להם פעם אחר פעם להתבדות. מספיק רק להציץ אל עבר חמש השנים האחרונות כדי להיזכר בתקוות גדולות כמו דייגו פורלאן, שכשל במנצ'סטר, חברו לקבוצה קלברסון, שהגיע כווינגר צעיר ומבטיח ודעך בתוך פחות מעונה, חואן ורון וכמובן- הרנאן קרספו, שהגיע לצ'לסי כתקווה גדולה, נעלם וחזר לזוהר רק כשהושאל למילאן. אז, כשנקראו הכותבים לשאלה "מדוע לא הצליחו הלטינים והספרדים להשתלב", עלו אפשרויות רבות. המשחק הפיזי והמהיר יותר באנגליה, קשיי השפה והתרבות (יש דמיון רב בהרבה בין שפה ותרבות בספרד איטליה, ארגנטינה וברזיל מאשר באנגליה) ואפילו העובדה לפיה לא היה בסיס של מעברים שיפתחו את הקשר. החלוצים את הפרק השני בשאלת הספרדולטינים באנגליה נפתח דווקא בנימוק האחרון. אם עד לשנת 2003 סבלה מערכת היחסים ההדדית בין ה'לה-ליגה' לבין הפרימיירשיפ מחוסר ניידות מובהק, שהרי בסוף שנה זו, עפה הנעל שפתחה את הברז. דיוויד בקהאם, הכוכב העולה של מנצ'סטר יונייטד עזב את הקבוצה עקב מערכת יחסים רעועה עם מאמנו פרגוסון, שכבר שלח מעליו שחקנים גדולים לפני ואחרי נער הפלא הבריטי. הריב בין פרגי לבק'ס, שלווה בעשרות כותרות וכתבות, אשר כללו את "נעל הזהב" אותה השליך, ע"פ השמועות, פרגוסון אל עבר הקשר, הסתיים כאשר היונייטד נפרדת מבקהאם, בו זכתה ריאל מדריד של דור הגלאקטיקוס. הנחיתה המפתיעה של מספר שבע האדום בספרד, הזמה שמועות רבות על מעבר אפשרי שלו ליריבות המקומיות או אפילו לארץ המגף. בקהאם הפך במהרה לאחד האנגלים המצליחים ביותר בספרד, על אף שיש מי שביקרו את הקריירה שלו במועדון הגדול מהבירה. עלייתו של בקהאם הביאה את אנשי ריאל לשקול אופציות נוספות מהפרימיירשיפ ולהנחית את מייקל אואן בשנה העוקבת. אל אואן, אשר מעט לשחק והרבה להבקיע (באופן יחסי לדקות המשחק), הצטרפו מאוחר יותר גם וודגייט, "הפצוע האנגלי" הקלאסי ותומאס גרברסן, הדני שהגיע אף הוא מהליגה האנגלית. השתלבותם של יוצאי הליגה האנגלית בליגה הספרדית (בעיקר אואן ובקהאם) יצרה ניצני קשרים ראשונים בין מועדונים אנגלים לבין מועדונים באי האיברי, ופתחה את הדימיון לשילוב בין השחקן הבריטי הלוחם לשחקן הספרדי הטכני. עם עד עכשיו היו גבולות ברורים בין הליגה האנגלית מלאת האמוציות אך האפורה לבין הליגה הספרדית מלאת הכשרון אך הרכרוכית, שהרי עכשיו נפתח הצוהר לאפשרות למצוא את שביל הזהב הלוחמני אך רווי הכשרון. הטפטופים הראשונים את הצעדים הראשונים בכיוון ההפוך, מחצי האי האיברי אל הבריטי השלם, עשו האימפריה היוצאת וזו הנכנסת של אנגליה. מנצ'סטר יוניטד, אשר עדיין ליקקה את פצעי החתמתו של דייגו פורלן ופלופ חואן סבסטיאן ורון, עזרה אומץ ורכשה מספורטינג ליסבון את הכשרון העולה כריסטיאנו רונלאדו. רונאלדו, אשר הקשר הראשוני שלו לפרימיירשיפ היה בכלל תחת ג'רר הויה, מנג'ר ליברפול דאז (הויה התלהב מאוד מביצועיו של הטאלנט כאשר הלה הרשים באליפות אופ"א עד גיל 17), חתם בסופו של דבר אצל היונייטד תמורת 12.24 מיליון פאונד, כשהוא בן 18 בלבד. בתחילת שנת 2004 הפך המפנה לתחילת תופעה של ממש. הפעם מכיוון אחר לגמרי. ג'רר הויה וקלאודיו רניירי, מאמני ליברפול וצ'לסי בהתאמה, פינו מקומם לשני מאמנים איבריים אשר עתידים להשאיר חותמם על חצי העשור הראשון של שנות האלפיים- רפא בניטז וז'וז'ה מוריניו. מוריניו, אשר הרשים את בעלי צ'לסי, רומן אברמוביץ', כאשר זכה עם פורטו הקטנה בגביע האלופות, הונחת על כס המלכות של המטאור הלונדוני צ'לסי ולו שרביט כל יכול בדמות תקציבי העתק של רומן, עתיד להביא לכחולים בתוך שלוש עונות בלבד כמות תארים כמותה הם לא ראו משך כל היסטורית הקבוצה, בעוד שבניטז, שבדיוק סיים עונת חלומות עם ולנסיה (אליפות+גביע אופ"א), עתיד להביא על ליברפול מהפכה שלמה, אשר בקרוב, כך על פי התחזיות, עתידה להקבר באבק של מהפכה נוספת אותה מתכנן הספרדי. הגעתם של השניים לוותה כצפוי בחיזוק משמעותי של הקשרים בין מועדוניהם צ'לסי וליברפול לבין מועדוניהם הקודמים. מוריניו הביא עמו שורה של פורטוגלים בינהם הבלם ריקרדו קרבאליו, הקשר פאולו פריירה והשוער הנריקה הילאריו, לשלושתם עבר בפורטו, וליווה אותם ברכישתו של קלוד מקללה הצרפתי מריאל בעוד שבניטז הגדיל והעמיס על ליברפול רכבת של ספרדים בינהם פפה ריינה, אלברו ארבלואה, לואיס גארסיה, פאביו אורליו (ברזילאי, הגיע מולנסיה), צ'אבי אלונסו, חאבייר מסצ'ראנו (ארגנטיני, הגיע מקורנתיאנס לאחר חצי שנה בווסטהאם), מוחמד סיסוקו (מאלי, הגעי מולנסיה), גאבריאל פאלטה (ארגנטיני, הגיע מבנפילד) ומיקי רוקה האלמוני. 9 שחקנים במספרם. המהפכה של בניטז היתה אבסולוטית כל-כך, עד אשר בקיץ הקודם געשו העיתונים בשמועות על אפשרות לעזיבתו של הקפטן והסמל- סטיבן ג'רארד, אשר דווח כי מאס במאמנו אך לבסוף נשאר בקרב אוהביו באנפילד. בניגוד להיסטוריה, הניבה הכניסה המחודשת של הספרדים והלטינים לליגה האנגלית הצלחה מרשימה ביותר. רפא בניטז הביא ליברפול אפרורית ביותר לזכיה מפתיעה בליגת האלופות, ז'וזה מוריניו דרס משך שתי עונות את הליגה והסתער גם על שאר התארים תוך שהוא גורף את גביע אנגליה, גביע הליגה ושני חצאי גמר באלופות ואפילו רונאלדו, הילדון מספורטינג, הפך לכוכב הבלתי-מעורער של מנצ'סטר יונייטד כהפך להיות השני בהיסטוריה שזוכה גם בתואר שחקן השנה וגם בתואר השחקן הצעיר של השנה, 30 שנה בדיוק מאז עשה זאת הסקוטי אנדי גריי. תחילתה של תופעה או אנקדוטה חולפת? ההצלחה הספרדו-לטינית בבריטניה פתחה, כצפוי את העיניים האנגליות.פרגוסון, אשר הביא למנצ'סטר את רונאלדו, מיהר, עוד לפני הפתיחה הרשמית של שוק ההעברות, להחתים את נאני ואנדרסון לחזק את קישור הקבוצה, בעוד שבניטז, אשר השמועות מספרות כי יזכה לתקציב דימיוני במונחים של ליברפול, כבר לוטש עיניים שוב אל עבר ספרד. האם הפיכתם של רונאלדו, בניטז, מוריניו, קרבליו, אלונסו, ריינה וגארסיה לשמות מפתח בפרימיירשיפ תהיה לאבן הפינה של הקשר בין הליגה הספרדית לאנגלית, זה שיביא לנו את השחקן הלוחם והכשרוני גם יחד, או שמא תזכר העונה החולפת לנצח כהבלחה חד-פעמית ותסתיים בהעלמות הדרגתית של הנטע הזר כל כך הזה לליגה שעד כה דחתה את הלטינים בבוז רב? דעתכם כאן בבקשה:
אני לא חושב שיש לזה קשר ללאום אלא לשחקנים הספציפיים בעצמם ולדברים שדורשים מהם לעשות. הכל תלוי בשחקנים ובסיטואציות שאליהן הם מוכנסים. במקביל להצלחה של כמה ספרדים אצל בניטז גם ראינו אי אילו כישלונות, החל משחקנים בינוניים כמו חוסמי ועד כוכבים גדולים כמו מוריינטס שלא הצליחו לספק את הסחורה באנגליה. אי אפשר לדבר על חוסר התאמה תרבותי, מנטלי, או כזה שקשור לסיגנון משחק כי במקביל לכישלון החרוץ שלהם ראינו שחקנים ספרדים פורחים בסקאוזרלנד (אלונסו, גארסייה)... ישנם לטינים שפשוט לא מתאימים למשחק האנגלי והם ימשיכו להיכשל באי הבריטי בכל סיטואציה בה ישימו אותם - פוסטיגה, לוקה וגונזאלס הן הדוגמאות שקופצות לראש. שחקנים טכניים בטירוף, מהירים מאוד - אבל לא מסוגלים לחשוב מספיק מהר בשביל להצליח באנגליה. הם צריכים את החמש שניות שלהם עם עצמם לחשוב מה לעשות עם הכדור עכשיו אחרי שהם השכיבו שני שחקני הגנה יריבים בתרגיל נהדר. באנגליה זה לא עובד, עברת שניים? רוב הסיכויים שאתה כבר באוויר מהתיקול של השחקן השלישי... גם באפטיסטה כמובן יכול להיכנס לקטגוריית החושבים לאט. אבל יש גם דוגמאות להצלחות ג'ילברטו סילבה, טיאגו, אלונסו, רונאלדו כמובן וגם ארטטה שעושה כבר תקופה ארוכה עבודה נהדרת במרכז הקישור של אברטון - ככה שזה לא קשור למוצא ולאום, רק לסיטואציה ואופי. האם זה פתח של עידן חדש? תלוי אך ורק במנג'רים ובדרך בה הם ינצלו את הכישרון שאין ספק שיש ברגליים של לא מעט שחקנים לטיניים.
כמובן שיש ויש. דוגמאות שיחזקו את הטענות שדרום אמריקאים או לטינים למיניהם פשוט לא מתאימים לליגה, אבל גם יש את היוצאים מן הכלל. השאלה האמיתית היא מתי היוצאים מן הכלל יהיו אלה שלא מצליחים להתאקלם? לדעתי הליגה בה שחקן מסוים שיחק היא המפתח. אם שחקן X שיחק בארגנטינה, ברזיל וכו', רוב הסיכויים שידרשו לו כמה חודשים במקרה הטוב להתאקלם, ע"ע טבז/מסצ'ראנו/פורלאן. לדעתי, שחקן שמגיע עם נסיון אירופאי כמו נניח ורון, לא כ"כ יכול לתלות את האשמה בלאום שלו, מכיוון שהוא הגיע בשל מהליגה האיטלקית הקשוחה, ובסופו של דבר יש גם עניין מנטאלי של השחקן עצמו. שזה מוביל אותי לנקודה הבאה- כשקבוצה מחפשת רכש פוטנציאלי, היא צריכה להבין בחשבון שהמעבר יכול להוציא את הרע מהשחקן, ולכן לא משנה עד כמה הוא איכותי מבחינת מושגי כדורגל, כל עוד יש לו מחסום מנטאלי שימנע ממנו מלהצליח בליגה הספציפית. כמובן שיש דיבורים על מזג אוויר, אווירה וחיי יום-יום קצת שונים באנגליה וזה נכון, אבל זה לא צריך להפריע לשחקן לתת את התפוקה על המגרש. אם הוא לא מצליח, זה מעיד יותר על האופי של כאינדיבידואל מאשר על לאום שלם או על הליגה האנגלית. אז לדעתי אנשי המפתח הם המנג'רים בכל הסיפור. אם הם הולכים על לטיני זה או אחר, שיוודאו שיש לו את המנטאליות הנכונה, כמובן בהתאם לצרכים שלהם. אם למשל מאמן לא מחפש הצלחה מיידית אלא קונה שחקן כלשהו מכיוון שיש לו כשרון כדורגל שלא ניתן להתכחש לו, ויודע שבעתיד הוא יכול להפוך לכוכב ענק, שייתן לו את השנה-שנתיים של התאקלמות/השתפשפות.
אני פה עם Claret&Blue. כמובן שיש ויש. לצד דוגמאות שלא השתלבו, כמו ורון, קרספו, קלברסון, מוריינטס, יש לך את הדוגמאות לשחקנים שכן השתלבו בליגה, ודי במהירות, שחקנים כמו סילבה, טבז, מסצ'רנו, אלונסו... לפי דעתי הכל מתחיל ונגמר באופי של השחקן. אם לשחקן יש אופי והוא רוצה להצליח, אז הוא יוכל להצליח בכל מקום על הגלובוס. כמובן, יש כאלה שההתאקלמות שלהם יכולה לקחת שלושה - ארבעה חודשים בלבד, ויש כאלה שיתחילו לפרוח אחרי שתי עונות. כרגע זה לא משנה... מנגד שחקן עם אופי חלש, שבא ממנטליות אחרת, כשרוני ככל שיהיה, לא יוכל להצליח בליגה שהיא אולי הכי קשה להתאקלמות, והיא ללא ספק הטובה בעולם. האם תהיה לתופעה הזאת המשכיות? כמו שאמר קירק, הכל תלוי במאמנים... אם תהיה להם את הסבלנות עם אותם שחקנים, אז למה לא? כישרון לא חסר...
אני חושב שאספקט רציני כאן הוא הזמן שצריך לתת לשחקנים. יש הרבה שחקנים שנקטלו על ימין ועל שמאל תוך כמה מחזורים והביקורות לא הפסיקו לקבוע שהם לא מתאימים לאנגליה, ואחרי שהם התאקלמו לליגה האנגלית הם הוכיחו שהם שחקנים מצוינים - ראה ערך טבזו. גם אספקט התרבות הוא גורם משמעותי, ומה לעשות שאם אותו בן אדם לא ינסה להשתלב ולו במעט ביותר בחברה המקומית (רייס שתיעב את אנגליה, באפטיסטה שבכה על הזמן על זה שאין שמש בלונדון), אז גם יש סיכוי לא רע שהוא לא יצליח להשתלב בקבוצתו ולהצליח באנגליה. שחקן קלאסי שלדעתי אפשר להגיד עליו כרגע שהזמן הוא בשבילו הדבר הכי טוב זה דנילסון מארסנל, שהוכיח בכמה משחקים שיש לו כישרון עצום אבל היו גם משחקים שהוא פשוט נעלם בהם. אם יתנו לשחקן הזה זמן, אם הוא יקבל חולצת הרכב - בין אם זה בארסנל או בהשאלה לקבוצה אחרת אני מאמין שהוא יוכיח את עצמו. הכל עניין של זמן.
אתה מדבר פה על הכדורגל הספרדי, שהוא כדורגל אירופאי לכל דבר, לא משנה ש"בני דודים" שלו משחקים ג'וגה. התופעה הספרדית באנגליה לגיטימית ואין בזה שום דבר משונה, אבל אתה טועה בכך שהלטינים משתלבים בליגה. כל הברזיאלים והארגנטינאים שדרכו על אדמת הממלכה בינתיים לא השאירו סימן ניכר... רושמבק משחק במידלסברו, קלברסון נכשל ביונייטד, ורון זה סיפור מזעזע ( 3 דוגמאות של שחקנים שאמורים היו להגיע להישגים הרבה יותר מרשימים). אני מקווה שאנדרסון הפיזי והגדול ינצל את הכוח שלו כדי להשתלב בכדורגל האנגלי כפי שהצליחו ברזילאים רבים בכדורגל האיטלקי ולכן הם מצליחים שם. אין שום דבר מוזר בזה שהספרדים/פורטוגזים משחקים באנגליה כי כמה שלא תנסה "לעוות" את זה, הם אירופאים לכל דבר וככה גם הסגנון משחק שלהם. נכון יש שם ניחוח של אקזוטיות ופיקנטיות בגלל שההיספנים הם ארגנטינה והפורטוגזים הם ברזיל, אבל חוץ מקרבת "בני דודים" אין כמעט שום דבר זהה בין הכדורגל הספרדי לארגנטינאי או הפורטוגזי לברזילאי. אחלה דיון אגב.
אני לא קונה את זה ששחקן ממוצא מסויים לא יכול להצליח במקום אחר. אני מסכים בהחלט עם "לא מצאתי כינוי" שאמר שהזמן שנותנים להם הוא דבר חשוב. שחקן שגודל על כדורגל איטי יחסית כמו הכדורגל בספרד או בדרום אמריקה, שיש לך הרבה זמן לחשוב ברגע שאתה מקבל כדור ולא מתנפלים עליך מיד, לא יוכל להצליח מהרגע הראשון בכדורגל עם מנטליות אחרת כמו באנגליה. אם תשקיע בשחקן כזה, תתן לו מספר שנים (עדיף כמובן שחקן צעיר, שספג פחות מההרגלים בארץ המקור), ותעזור לו להסתגל לכדורגל באנגליה הוא יוכל להצליח. הכל כמובן בהתאם לכישרון שלשחקן יש ברגלים. טבז של החודשיים האחרונים של העונה הוא דוגמא לשחקן שעבד קשה בשביל להסתגל והצליח. ברור שיש גם דוגמאות של שחקנים שפשוט לא רוצים להסתגל ומתאים להם הסגנון האחר של המשחק (באפטיסטה). יש שחקנים שיתרגלו לחשוב עם הרגלים יותר מהר, יש כאלה שיתרגלו לכך יותר לאט ויש כאלה שזה פשוט לא מתאים להם. המוצא של השחקן הוא לא אחד הגורמים המשפיעים על זה. (במילים אחרות, יש גם שחקנים אנגלים שיכול להיות שלא יצא מהם משהו מיוחד אבל אם היו עוברים לספרד הם כן היו מצליחים). הבעיה עם הכדורגלנים הלטינים היא שהם התרגלו לכדורגל האיטי יותר כבר מגיל צעיר ולכן לוקח להם יותר זמן להתרגל לכדורגל המהיר בממלכה. אני חושב שיש מספיק שחקנים שלא ניסו חזק מספיק להתאים לכדורגל האנגלי והעדיפו לעבור לספרד לדוגמא, שם היה להם יותר קל להתאקלם. אם אותם שחקנים היו נותנים לעצמם כמה שנים ועובדים באמת חזק, הם כן היו מצליחים.
וואו-וואו...מתקפה בלתי-מרוסנת של ממש http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx אני נוטה להסתכל על הספרדים ו"בני-דודם" הדרום-אמריקאים כעל מקשה אחת לא מתוך בורות בגאוגרפיה אלא מתוך הקרבה המנטלית בינם כבני אדם וכשחקני כדורגל. תסכים איתי שהמנטליות הספרדית והארגנטינית, למשל, דומה מאוד ולכן מאפשרת השתלבות נוחה בחברה חדשה (שלא נדבר על השפה שהיא בד"כ מכשול-על במעבר לארץ אחרת) וכן על כך שהמשחק הספרדי והארגנטיני או הברזילאי דומים פי כמה. לא סתם חצי האי האיברי הפך משטח נחיתה מועדף לכשרונות מארגנטינה וברזיל. יוצאי דופן תמיד יש, שאל את בן סהר, אבל עד כה קשה מאוד להסתכל על הספרדופיליה החדשה כעל מגמה ויותר מכך, קשה מאוד להיזכר באיזשהו שחקן ספרדי מצליח באנגליה של לפני יותר מחמש שנים (אני לא הצלחתי, אבל אשמח לגלות אם אתם מכירים איזשהו שם). אז פיזית, הספרדים קרובים יותר לאנגלים, מנטלית, ברזיל זה "כאן מתחת לאף" לעומת בריטניה.
