אומרים עליהם שהם חוליגנים,, מטורפים, משוגעים, אבל הם בסך הכל בני אדם. בני אדם קטנים עם אהבה גדולה!!! ואם חשבתם לעצמכם על מי אני מדברת, זה על אוהדי הכדורגל, בארץ ובעולם. אותם אנשים שנלכדים ב"רשת" הזאת שנקראת כדורגל, מסתבכים בה ואין להם דרך לצאת. מהרגע שמתאהבים בקבוצה, אי אפשר להפסיק לאהוב אותה. למרות שזה לוקח המון זמן יקר, למרות שזה עולה הרבה כסף, למרות שזה תופס את היום היחיד שיש למנוחה, למרות כל אלה, אי אפשר לחדול מלאהוב את הקבוצה. אוהדי הקבוצות הולכים אחרי קבוצתם כמו עיוורים. לא משנה מה יהיה המיקום שלהם בליגה, או מה תהיה התוצאה במשחק, בשבילם הקבוצה הזאת תמיד תהיה מספר 1 ! מהרגע שהולכים למשחק הראשון, השיגעון ממכר, האווירה מטרפת, וכשמפסידים הנשמה נשרפת. וכשאין משחקים, מתגעגעים ומחכים ואי אפשר לחיות בלי השחקנים, בלי האווירה ובלי המתח שעושה את המשחק הזה לכל כך יפה. אז נכון שלפעמים נסחפים, מקללים ומתעצבנים אבל זה הכל חלק מהמשחק, חלק מהחיים. לצד הקללות, הגידופים והעצבים, האוהדים מהללים ומשבחים, צועקים ושרים לשחקנים האלה, שאת הנשמה שלהם הם נותנים. לכל קבוצה יש גרעין של האוהדים הכי שרופים, שלא משנה לאן הקבוצה תלך, הם אחריה, מעודדים מכל הלב והנשמה, ממציאים שירים, כותבים שלטים, מביאים תופים ושרים בלי הפסקה. אז בהפועל תל אביב זה שער 5 , במכבי תל אביב זה שער 11 ואצל מכבי חיפה זה יציע ג'! מה עושה את השערים האלה לכל כך מיוחדים? האוהדים שמגיעים לשם, האווירה שיש ביציע ובעיקר, הנשמה שיש ליושבי היציע. בשערים האלה יושבים כל האוהדים הכי שרופים, שבאים למשחק כדי לעודד, לשיר, לדחוף את הקבוצה קדימה, להמציא שירים חדשים, לכתוב שלטי עידוד ותמיכה והכי הרבה, לתת את כל מה שהם יכולים לקבוצה ולהיות חלק מהתארים שהקבוצה מגיעה אליה . במה מתבטאת אהבה לקבוצה? בהכל! החל מהדברים הקטנים, כמו מדבקה עם סמל הקבוצה בפלאפון, דרך צביעת החדר הפרטי בצבע האהוב, וכלה בשגרת חיים הסובבת כולה סביב הכדורגל. אהדת קבוצה לא נגמרת בהגעה למשחקים, אלא יש את כל התעשייה שמסביב. החנויות- מציעות מגוון רחב של מוצרים: צעיפים, שעונים, מדבקות, סטיקרים, כדורים, כריות, מגבות, מצעים, נרות, דגלים, טלפונים, ספלים, דיסקים, וילונות, מחזיקי מפתחות, מצתים, ארנקים והכי חשוב, מדי שחקן. ילדים שרוצים לחקות את האלילים שלהם קונים חולצה עם המספר של השחקן. אפילו בגדי תינוקות ואביזרים לתינוק יש. מוצרים אלה נקנים לרוב גם בתור מתנות לחברים, להורים, לאחים ולאהובים. והמחירים? בכלל לא זולים! קחו לדוגמא כרית 40 ש"ח, כדור: 99 ש"ח, חולצת שחקן: 150 ש"ח. עוד דבר מיוחד ליושבי היציעים היא השנאה הספורטיבית. שנאת הצבע היריב, שנאת הקבוצה היריבה, שנאת האוהדים. יריבויות בין מחנות האוהדים היו קיימות מאז ומעולם. היום, הנושא הראשי לויכוח בין מחנות האוהדים הוא השירים. לכל קבוצה יש את השירים שלה, אבל חלק מהשירים של קבוצה אחת, מועתקים מהקבוצה השנייה, מה שיותר כפילויות באצטדיונים. ה"מלחמה" בין המחנות היא על מקוריות האוהדים, מקוריות השירים. לפני כל משחק דואגים האוהדים להכניס "אטרף" ליציע, לחמם את האווירה, להלהיט את האוהדים ולגרום להם לתת את הנשמה. השירים: מאחר והקבוצה שאני אוהדת היא מכבי חיפה, בקטע זה אתייחס לשירים ולעידוד של מכבי חיפה. כמו שכולם בחיפה יודעים, מכבי חיפה זה יציע ג'. זה היציע של השרופים. היציע שבו יושבים כל אלה שבאים לתת את הנשמה שלהם. שנים רבות היה יציע ג' היציע הכי שולט והכי שרוף בחיפה. אולם בשנים האחרונות יש מגמה של יציע 5א שגם בו יושבים אוהדים שרופים של הקבוצה והיציע הולך ומשתפר מיום ליום. השנה נכנסו ליציע המון שירים חדשים, וזאת כתוצאה מהשתתפות יותר גדולה של אנשים בחיבור השירים ובהפצתם. זוהי גם תוצאה של הקמת קבוצות דיון באינטרנט ועלייתם לאוויר של אתרים רבים שנתנו לאוהדים מושג על שירים שיכנסו בקרוב. השירים מתחלקים לשלוש קבוצות: שירי עידוד לשחקנים, שירי עידוד לקבוצה כולה וכמובן שירי נאצה לקבוצה היריבה ולשחקניה. נתחיל מהקבוצה הראשונה, שנותנת עידוד וכוח לשחקני הקבוצה, גורמת להם להרגיש טוב עם עצמם, ולהרגיש שיש מי שאוהב אותם ותומך בהם, גם בזמנים הקשים. ביציעים של חיפה, עם תחילת החימום שלפני המשחק עוברים האוהדים שחקן אחר שחקן ומעודדים: "דודו אוואט עולה עולה עולה" במנגינה מסורתית במגרשי הכדורגל, "אריק בנאדו, תמיד אמרת שהאוהדים/מספר אחד לעולמים/ והסרט על היד/ אריק אריק אריק בנאדו". במנגינה של "ג'סיקה". "פרליה פרליה פרליה אוי אוי אוי אוי " בקצב של "משיח", "יוסי/אותך נזכור/לעולם אל תשכח לאן לחזור/ י-ה-ל-ו-ם!" גם זה בלחן ששומעים בהרבה גרסאות במגרשים. הקבוצה השנייה של השירים הם שירי אהבה לקבוצה כולה, לסמל, לצבע ולמועדון! החל מ"ירוק עולה" במנגינה מסורתית ועד שירים של ממש. שיר אהוב במיוחד הוא שיר לפי לחנו של יגאל בשן בשיר "יש לי ציפור קטנה" ובמגרש זה הולך ככה: "מכבי חיפה/את האלופה/אותך אני אוהב עמוק בלב את ראשונה!" ויש גם את ההמנון הלא רישמי של יציע ג' "הדם שלנו הוא ירוק/לעולם לא נשתוק/ יציע ג' (או 5א ביציע השני) נשמה/מכבי חיפה מ-ל-ח-מ-ה!" במנגינה שהובאה מקבוצות אולטראס ברחבי העולם. ויש את "חיפה מי קוראזון": "או מכבי חיפה את הנשמה הירוקה/או מכבי חיפה אני אוהב אוהב אותך נורא/או מכבי חיפה כי הדם שלנו הוא ירוק/ או מכבי חיפה אני אוהב אוהב אותך מאוד!" ויש עוד רבים וטובים. והקבוצה השלישית של השירים, שהם השירים שמכניסים הכי הרבה אווירה ליציעים , הכי הרבה טירוף, הכי הרבה אהבה, והם כמובן שירי הנאצה כלפי היריבה ושחקניה. השיר הפופולארי ביותר ביציעים של חיפה, מאז ההפסד של הפועל תל אביב בסן סירו הוא שיר "אהדה" לשמעון גרשון (שהבקיע שער עצמי והביא להדחתה של הקבוצה מגביע אופ"א) , על אותו לחן של "יוסי אותך נזכור...." אז, "גרשון/ אתה גדול/בסן סירו נגד מילאן הבאת גול/ איזה גול!" ויש את"מי שלא קופץ אדום/צהוב" ואת"אואה/הפועל/תל אביב/ טאליבן" ועוד רבים. לא רק לבנים! עד לפני כמה שנים הכדורגל בישראל ובעולם כולו, עולם הכדורגל היה "לגברים בלבד", אבל עכשיו? כבר לא! בנות מתחילות להגיע למגרשים יותר ויותר בנות. ובנות שמגיעות למגרשים, הם בנות שבאות ישר ליציעים ה"שרופים". בשבילן, זה או הכל או כלום. יש כאלה שיש להם דעות קדומות על בנות בכדורגל, יש להם מן דיעה כזו שבנות באות למגרשים רק בגלל הבנים, שהן באות רק בשביל להסתכל על השחקנים. אז נכון, יש כאלה שבאות בשביל זה אבל רובן, באמת אוהבות את המשחק, אוהבות את האוירה, אוהבות את הכדורגל. הן באות, מעודדות, שרות ונותנות את הנשמה שלהם, בדיוק כמו הבנים. אז שוביניזם עדיין קיים אבל הוא הולך ופוחת עם השנים. ובכל דבר טוב יש גם את הטיפה המרה: ולצערנו, בכדורגל, כמו בתחומים אחרים, יש אלימות. ביציעים, בין אוהדי הקבוצות השונות, בין האוהדים לבין עצמם ואפילו בין השחקנים והמאמנים. האלימות ביציעים מתבטאת ביריקות, קללות, צעקות ולעיתים אפילו תיגרות, וזה רק בתוך היציע. ומחוץ ליציעים מה הולך? קללות, מכות והמון אלימות על רקע ספורטיבי, שלפעמים נגמרים בבתי חולים ובבתי מעצר. לצערנו, מידי משחק אנחנו רואים אוהדים נעצרים על אלימות ועל זריקת חפצים וחזיזים מכיוון היציע. בכל השנים, כאשר קבוצה לקחה אליפות, נהגו אוהדים לפרוץ למגרש, כמעט תמיד לפני שריקת הסיום. בשנה שעברה, הפריצה למגרש במשחק האליפות של מכבי חיפה היתה חגיגה שהפכה לאסון. מחדל של השוטרים? אולי. מחדל של הקבוצה? יכול להיות. מחדל של האוהדים? בטוח! לחץ, זה מה שהיה שם ביציע ג', לחץ והתפרעויות, כולם רצו להיכנס למיגרש אבל אף אחד לא רצה להימעך. ילד אחד, בן 16, אמיר רנד שמו, רק רצה לראות כדורגל, רק רצה לעודד את הקבוצה שהוא כל כך אוהב, רק רצה להיות שם בשבילם. והיום, כולנו מתפללים לשלומו, הנער הזה, שקוע כבר שנה שלמה בתרדמת, מסכנת חיים הוא יצא אבל הוא לא קם מהמיטה ומחובר כל היום למכונות. "צמח" כך מגדירים אותו הרופאים. חשבנו שהשנה יהיה יותר טוב, שהשנה ילמדו לקח, אבל לצערנו זה לא קרה, ושוב, כמו בשנה החולפת, כשאמיר רנד עדיין שוכב מחוסר הכרה, היו התפרעויות, השנה אומנם זה נגמר ללא אסון כבד אבל בכל זאת, התפרעויות היו. כולנו מתפללים לשלומו של אמיר רנד ילד הזהב של יציע ג'. וכמו שהאוהדים שרים:"אמיר רנד תתעורר- האליפות היא בשבילך"
לא היה לי ממש כל לקרוא את כל ההודעה שלך, אבל קראתי את החלק על אמיר רנד. אמיר רנד, רק בן 14 וכבר במצב הזה. האוהדים של חיפה צריכים ללמוד להתנהג, זה הרי ברור שאם הם ישבו בשקט עד סוף המשחק יפתחו להם את השערים כדי לרות לאוהדים ולא צריך להידחף לגדרות.
את צודקת בהכל חוץ מדבר אחד, רק בארץ ה"תופעה" של נשים במגרשים זה משהו חדש, בכל זאר העולם, היו די הרבה נשים באיצטדיון בערך מאז שהיה כדורגל, אם תראי משחק באירופה, תשימי לב(כמובן) לרוב גברי, אבל תאמיני לי שגם נשים יש לא קצת...ולא רק ביציעים של התיירים בכל זאת הדברים- מסכים איתך לגמרי...
כתבת שאומרים על האוהדים שהם חוליגנים ומשוגעים אבל זה לא מדויק. יש את האוהדים החולגנים ויש גם את האוהדים הנורמלים. נגיד במקרה של אמיר רנד הרבה אוהדים ניסו לפרוץ למגרש אבל לא כולם, רק המופרעים שביניהם. בקשר ליריבות בין שני אוהדי הקבוצות, המקרה של אמיר רנד זה גם דוגמא לכך שהאוהדים מתאחדים לפעמים, גם במקרה של אמיר רנד וגם בזה של מני לוי, שהאוהדים לפעמים שמים שלטים מני לוי ואמיר רנד החלמה מהירה.
