הקמת קבוצות משנה: בעד או נגד?

אי צדק לכמה קבוצות בסריה ס' שאין להם ממילא תקציב להחזיק קבוצה. אבל מה עם האי צדק לאלפי כישרונות שנאלצים לקפוץ 200 צעדים מליגת פרימברה לסריה א' ומשם ללכת לאיבוד?

הכדורגל האיטלקי הוא של כולם, גם לאלה שמשחקים אותו.

אגב, לפי מה שהבנתי בקבוצות ב' יהיה מגבלת זרים

 

בליגת הפרימברה אין רגולציה והמועדונים עושים מה שבא להם. רוכשים זרים בני 17, פותחים בהרכב עם שחקנים בני 30 שחזרו מפציעה, פותחים בהרכב עם שחקנים מהקבוצה הראשונה בשלבי הגמר אם הם במקרה עומדים בטווח הגילאים וכו'. בקבוצות B תהיה מגבלת זרים (בגלל זה כתבתי 16-18 איטלקים ולא 20). אהבת את הבמה שקיבל הבלם של צ'יטאדלה? תכפיל אותו ב18 פרוספקטים דומים כפול כמות הקבוצות שירשמו ללגה פרו.

מאמין שיהיו לכך השלכות גם על כמות הזרים בפרימברה. קבוצות פחות יתלהבו לרכוש כמות גדולה של זרים כשחלק מהם לא יוכלו להמשיך עם הקבוצה כשיגיעו לגיל 20.

 

בתור ה"ספרדי" שקורא פה, אני אתן את השקל וחצי שלי:

בספרד, האחרונות שבאמת מקבלות פה תועלת אלה הגדולות. בארסה ב' יורדת לליגה השלישית, ריאל מדריד קסטייה ואתלטיקו ב' מדשדשות בשלישית. המטרה האמיתית של קבוצות המילואים היא לא לזכות באליפות הסרייה B, אלא בעצם קבוצת נוער שמשחקת עם הגדולים, בליגות המקצועניות.

למה לא להשאיל שחקנים לקבוצות אחרות? כי אינטר ב' תפעל בשיטה המונחלת במחלקת הנוער, השחקנים שגדלו באינטר ימשיכו באותה דרך בה למדו, ואינטר ב' תהווה כר פורה למאמן אינטר א' למצוא שחקני נוער מתאימים יותר.

קבוצות בת באיטליה מבורכות, ולו רק מהסיבות האלה. אולי עכשיו מחלקות נוער ישנו את הגישה שלהן. אולי עכשיו יתחילו באיטליה להנחיל שיטות ולבחון את השחקנים האלה ברמות גבוהות יותר. לקבוצות בליגות נוער יש אולי הישגים, אבל הרמה של השחקנים שווה. משחקים בליגות מקצועניות, נגד שחקנים מנוסים יותר, תהיה עליית מדרגה ואתגר גדול יותר.

אז דיברתי על הקבוצות הגדולות, אבל כמה דברים שאני רוצה לספר שקורים וקרו בספרד:
בוסקטס ופדרו עלו לקבוצה הבוגרת לאחר שבארסה ב' שיחקה בליגה הרביעית, לא בליגה השנייה, ובכל זאת היו מספיק טובים כדי להשתדרג.
בליגה השנייה יש רק שתי קבוצות בת, של ברצלונה ושל סביליה, ושתיהן תרדנה לליגה השלישית, וספק אם תהיה קבוצת בת בעונה הבאה.
בליגה השלישית, 80 קבוצות מחולקות ל-4 בתים, שם יש כ4 קבוצות בת בכל בית, לקבוצות כמו דפורטיבו לה קורוניה, אייבאר, ז'ירונה, ספורטינג חיחון ועוד. משמע, אין חשיבות למיקום קבוצת האם. זאת הסיבה שיש בליגה הרביעית ואפילו בליגות החובבניות קבוצות בת של קבוצות מקצועניות משתי הליגות הבכירות.
בטיס, הקבוצה שבה שחקני הבית הצליחו הכי הרבה העונה בספרד, עם 5 שחקני הרכב, רואה את קבוצת המילואים שלה דווקא יורדת לליגה הרביעית.

לסיכום, אולי זה מסורבל להוסיף קבוצות B פתאום לסרייה C, אבל שווה לחכות כמה שנים עד שהכל יתאזן. כולי תקווה שגם קבוצות מהסרייה B והסרייה C יפתחו קבוצות מילואים במורד הליגות, כי זה יכול להוסיף המון לשיפור הכדורגל האיטלקי.

ולבסוף, אל תשכחו - אם זה פועל בספרד, אולי יצרנית הכישרונות הגדולה באירופה, כנראה שיש בזה משהו.

 

אני מסכים עם אורי באופן כללי אבל אני נוטה להיות בעד התוכנית כי אני בבטחון יודע שבאיטליה לא ישקיעו כסף בשנים הבאות במגרשים קטנים בכל עיירה קטנה ולא ישקיעו בחינוך לשיטת משחק מסוימת (כמו שקרה בספרד לפני כמה שנים ובגרמניה) אלא ימשיכו במנטליות המקיאווליסטית של "הנצחון הוא מעל הכל, התוצאה חשובה מכל דבר אחר". הקברניטים של הכדורגל באיטליה יודעים שאין להם אליבי אחרי הכשלון של ונטורה אז הם ינסו להוציא לפועל כל מיני תוכניות כאלו מבלי להפריע לתוכניות פוליטיות - אם כבר מקימים קבוצות משנה אז למה נותנים להם לשחק בסריה בי גם? סיבות פוליטיות אני מניח (מבלי לבדוק). הקמת קבוצות משנה תעזור קצת אבל לא תשנה את הדברים מהשורש.

 

כי זו המטרה של השינוי הזה. לקחת שחקן כמו מירקו אנטונוצ'י, שבגיל 19 שורף עונה קריטית בהתפתחות שלו בין קצה הספסל לפרימברה, ולאפשר לו לשחק בפריים תחרותי. האם יהיו 16-18 כאלה שיצדיקו קבוצה שלמה? מכיוון שזו כמות המושאלים השנתית של בוגרי פרימברה (רובם לא מקבלים דקות ומחליפים השאלות באמצע העונה), התשובה היא כן.

**
ממליץ לקרוא את הראיון של בילי קוסטקורטה שמפרט את החוקים (מגבלות גיל ולאום) ואת המוטיבציה מאחורי השינוי הזה.

 

אני חושב שההפרש בין המדרגה בין קבוצת נוער לקבוצה הבוגרת גבוהה מדי. קבוצת מילואים היא מדרגה בריאה יותר כי אתה לא שולח שחקן אקראי לקבוצה אקראית שלא תלויה בך מבחינת שיטת המשחק שמונחלת, אלא העיקר לזרוק אותו לאנשהו. בתקופת השיא של ברצלונה שחקני בית לא היו מושאלים לאיזו לאס פאלמס או גרנאדה, בעיקר מהסיבה שהן לא יציבות, כל עונה כמה מאמנים מתחלפים ושיטת משחק לא דומה למה שהשחקן למד. ככה השחקן לא מתקדם בשיט, והדוגמה הכי טובה בבארסה של היום היא סרג'י סאמפר, שהושאל לקבוצות הנ"ל.

 

אם היינו מעפילים למונדיאל אף אחד לא היה דוחף בכיוון הזה ומחפש לפתור בעיות שלא באמת קיימות. קלאסי מצב של פאניקה שבו הקברניטים לא יכולים להישאר מחוברים לקרקע ולהחליט מה באמת חשוב לקאלצ'ו.

החומר המקומי כאן נופל רק מספרד ואולי גם צרפת. זה לא מצב נורא בהתחשב בעלייה ברמת החבר'ה שלנו בשנים האחרונות ובעובדה שהרבה מהסיכוי של מה יצא משחקן זה אם הוא blessed or not וזה לא משנה אם הוא ישחק בקבוצת b, בפרימברה, נגד ילדים גדולים או נגד ילדים קטנים (במילים אחרות, זה לא תלוי בנו). שחקן שבאמת שווה משהו, שהתקרה שלו היא בגובה מסוים איפשהו ממש למעלה, אם מדברים על גילאי נוער ששם בדרך כלל מבחינים בדברים האלה, כמו באלוטלי, קסאנו, דה רוסי ודונארומה לדוגמה, מקבל צ'אנס מבלי לצאת למסע אין סופי של השאלות ועיסקאות של חצאי כרטיסים. שחקן שהוא טיפה פחות blessed מקבל את הצ'אנס שלו אחרי שנה אחת או שתיים של השאלות שבהם הוא מוכיח שהוא הreal deal או שלא (כמו אינסינייה ורומאניולי לדוגמה). שחקנים שהתקרה שלהם היא כמה מתחת מגיעים בסופו של דבר למועדונים ששוים את התקרה שלהם, או מקבלים את הצ'אנס כשחקנים משלימים במועדונים הגדולים בעידן מאוד שחון (כמו אבאטה ואנטוניני למשל במילאן). אף שחקן לא הולך ל"איבוד" כי הוא מאבד "שנים יקרות בהתפתחות שלו". אי אפשר להוציא מים מסלע, להפוך נגר לצייר או תבחרו איזה אנאלוגיה מפגרת אחרת. גם אין איזה שעון חול דמיוני שבסיומו אתה מפספס את ההזדמנות להפוך להיות כוכב על אם לא קיבלת x דקות בy מעמד. אז נכון שיש לייט בלומרס כמו לוקה טוני, סבבה, אבל מדובר בבחור עם אישיות מיוחדת שהיה מוכן להקריב ולעשות הכל בשביל להגיע למעלה. לא כל שחקן שלובש מגיני עצם וגרביונים הוא ספורטאי שניחן ברמה כזאת של פרסונה ומוכנות לעבודה קשה.

זה אומנם נשמע פשטני, רדוד ולא "איסוקרי", אבל בכנות אני חושב שהשאלה מה יצא משחקן מתחלקת באחוזים ל-70- אחוז תקרה אישית ו-30 אחוז תנאים שכוללים מאמן, סביבה, מומנטום ומזל (פציעות וכו). התקרה של מסי, בוסקטס ואינייסטה היתה פסיכית כבר בגיל שהיה להם חלב על השפתיים, אבל למה לא לא שואל איפה נעלמו בויאן וג'ובאני דוס סאנטוס, הכוכבים של אותה קבוצת b מהוללת? כל הדור המדהים שהיה כאן בסוף ה-80 תחילת ה-00 (מזכיר את ספרד קצת לא? וזה היה בלי קבוצות b!) גדל בתנאים גרועים משל היום. לדור של 2006 לא היה קבוצות b, הם היו פשוט alpha males עם כדורגל אלוהי ברגליים.

לדעתי התעסקות בקקה. שידאגו להסיר מקלות מגלגלים של קבוצות שרוצות מתקן משלהם, שידאגו שהעולם יראה ויבין שפה הכדורגל האמיתי ולא במקום אחר, שישפרו את החומר הנלמד בקורבנצ'ו ויטפלו באוהדים מפגרים וגזענים. יש מספיק מה לעשות שזה לא השטויות האלה.

 

בכיוון הזה דוחפים כבר שנים. אי העפלה למונדיאל זה הזעזוע שהיה נחוץ לדינוזאורים לשחרר את הציפורניים מחוקים מיושנים שמונעים מאיטליה (מראש) לעמוד בקצב היצור של ספרד, צרפת וגרמניה.

איזה "חבר'ה"? אינסיניה, אימובילה, וראטי ופלורנצי? ארבעתם קיבלו מקפצה מאוד לא שגרתית בדמות זמאן. מאמן שעבודתו לא שונה מהאיפיון של קבוצות B.

אני לא יודע אם אסנסיו היה מגיע לטופ עד גיל 21 ללא מאיורקה B, אבל בגדול אני מקבל את הטענה הזו. ה% הקטן הזה של העילויים יכול לפרוץ גם בפלטפורמה הקיימת. השאלה היא - מה עם כל השאר?
כישרונות גדולים לא פחות יכולים לפספס את ההזדמנות בגלל צרכים רגעיים של הקבוצות שלהם (אם רומא קונה את דווידס, לא בטוח שהיית מכיל את דה רוסי בדוגמאות).
כישרונות קצת פחות גדולים או כאלה שצריכים עוד זמן כדי להפוך לשחקנים גדולים לא נשארים בקבוצה למרות שהתוצר הסופי שלהם עולה על כל שחקן אחר בקבוצת האם (ורדי).

זה לא נכון. ברמה הכי טריוויאלית שיש.

נתת דוגמא להצלחה של קבוצת B. חלק מהילדים לא הצליחו.
בעשור האחרון באיטליה, אין דוגמא להצלחה ללא קבוצת B, חלק מהילדים כן הצליח.

אנחנו בעידן של Machine learning. אין כאן דור של תחילת 00. לספרד, צרפת, גרמניה, ומדינות נוספות שמייצרות כישרון ללא הפסקה - יש. לא כדאי לנסות לקדם תהליכים שיטיבו עם הצעירים שיוצאים מליגת הנוער? גם אם מדובר על blessing from jesus christ ותו לא?

מכיר את זה שאתה רואה מישהו שמתנהג כמו אידיוט ושואל את עצמך - האם יש לו פיגור מאובחן או שהוא סתם פגם ביצור, ואז מגיע לתובנה - Hey, why not both?

 

ג'ירו ד'איטליה בישראל: הרכיבה האיטלקית כבר לא סוחבת בעלייה - רכיבה על אופניים - הארץ
יש פה כתבה מעיתון "הארץ" על מצב רכיבת אופני הכביש באיטליה, ענף ספורט שאיטליה דומיננטית בו. אני לא שכחתי את הדיון שהיה לנו אחרי שבדיה וניסיתי לתת גם דוגמאות אחרות לענפי ספורט אחרים שנמצאים בירידה עקב הבעיות הכלכליות של איטליה. מכיוון שאתר הארץ חסום כי הוא בתשלום, העתקתי את הכתבה.

אם "גאזטה דלו ספורט" משקף את מצב הרוח בספורט באיטליה, אז לפני שנה שררה בו אווירת נכאים. "איטלקים, היכן אתם?", תהה היומון במאי 2017, אחרי שבקטע השישי של הג'ירו ד'איטליה ברחה חבורת רוכבים שלא כללה אפילו מקומי אחד. על ניצחון בקטע לא היה מה לדבר. איטליה, שתמיד חגגה ניצחון כבר בקטעים הראשונים, ראתה שיא שלילי שעודכן מדי יום ונעצר רק בקטע ה־16, בו ניצח וינצ'נזו ניבאלי. מי אם לא הוא.

ניבאלי הוא הכוכב הגדול של הרכיבה האיטלקית. "הכריש", מי שזכה בכל אחד משלושת הגראנד טורים. לידו יש את פאביו ארו - כישרון גדול, בעל ארבע הופעות על הפודיום בגראנד טורים, לרבות ניצחון בוואלטה א'אספניה. אלא שכאשר האומה המצליחה בתולדות הענף מביטה מעבר לשניהם, היא מגלה שממה. של רוכבים ברמה הגבוהה, ובעיקר של קבוצות מקומיות שיקדמו אותם.

בתחילת העשור הקודם התהדרה איטליה בארבע קבוצות בדרג הבכיר ביותר, שנקרא כיום וורלדטור. מהן לא נותרה כיום אפילו אחת אחרי שלאמפרה, האחרונה שבהן, נסגרה ב־2016, הולכת בדרכן של ליקוויגאס ומאפיי ז"ל. כיום יש לאיטליה רק קבוצות בדרג השני, פרו־קונטיננטל. המשבר הכלכלי המתמשך במדינה מרתיע חברות, שכבר לא ששות לשמש ספונסריות ראשיות ולספק לקבוצות את צינור החמצן הכספי שבלעדיו אינן מסוגלות להתקיים.

"מדוע הרכיבה באיטליה סובלת? המיסים גבוהים מדי", אמר ל"ולוניוז" פאולו בטיני, פעמיים אלוף העולם, "אם הספונסר משלם עשרה מיליון דולר, פחות מחצי הולך לקבוצה אחרי שהממשלה לוקחת את חלקה. יש לנו בדיחה באיטליה: 'אתה עובד שמונה חודשים עבור המדינה, וארבעה חודשים למען המשפחה'. וזה כך באופניים. המשבר הורג את הרכיבה האיטלקית".

אפילו השם "ניבאלי" לא עזר כשגדול הרוכבים האיטלקים כיום ניסה להקים קבוצה ב־2016 עם מאמצים מקומיים, לרבות יצרנית הפסטה "ברילה". "לאף אחד לא היה את האומץ להמר על קבוצת וורלדטור", אמר ל"טוטו ביצ'י", "המצב הכלכלי באיטליה קשה וחברות רבות, גם אם הן אוהבות אופניים, לא מוכנות להשקיע". כאשר סגאפרדו, יצרנית הקפה, נכנסה לתחום בשנה שעברה - היא בחרה לחבור לקבוצה האמריקאית טרק במקום להקים ישות משלה. "ליצור קבוצה חדשה זה פשוט יקר מדי בימים אלה", קובע לוקה גוארצ'ילנה, מנהל טרק.

בהיעדר קבוצה מקומית, האיטלקים - כמו ניבאלי וגוארצ'ילנה - נפוצים לכל עבר. הדנ"א האיטלקי בולט מאוד בסבב. הקבוצות בעולם מלאות בנציגי ארץ המגף - רוכבים, מנהלים מקצועיים, אנשי צוות. מצד אחד, התפקידים הניהוליים והקשרים הנטווים מגבירים את הסיכוי שגם קבוצות אלו יתנו הזדמנות לכישרונות צעירים מאיטליה. מצד שני, לפחות חלקן בכל זאת יעדיפו להעניק את המקום הזה לרוכבים מארצן.

"יש לנו רק את ניבאלי, הכישרון האמיתי היחיד. האחרים רק ניצבים", ביכה אשתקד מריו צ'יפוליני - בעל 42 ניצחונות בקטעי הג'ירו - את המצב בראיון ל"איל ג'ורנאלה". ב"סייקלינג ניוז" ציינו בזמן הג'ירו אשתקד כי במקום שהרוכבים המקומיים ימשכו את מרב תשומת הלב של הקהל והעיתונאים, היו אלו נציגי הדורות הקודמים: איוון באסו, לאונרדו פיאפולי, פרנצ'סקו מוזר.

בעוד מירוצים מקומיים קטנים בוטלו בשנים האחרונות, הג'ירו דווקא הולך מחיל לחיל. מה שהיה פעם תחרות בניחוח איטלקי הפך לאירוע בינלאומי, מבחינת ההתעניינות והמשתתפים. אם ב־1997 לקחו בו חלק בו 16 קבוצות איטלקיות, 20 שנה מאוחר יותר היו רק שתיים. אם עד 1988 לפחות חצי מ־180 הרוכבים היו איטלקים, אשתקד ירד המספר ל־43.

כבר ב־2010 הודה אנג'לו זומניאן, מנהל הג'ירו דאז, כי הרכיבה האיטלקית נקלעה ל"משבר בין הדורות". הוא הלין על המיסים וטען כי חלק מהירידה בתוצאות נובע מכך שבאיטליה נקטו יד קשה כלפי שימוש בחומרים אסורים, בניגוד לספרדים, למשל. שש שנים מאוחר יותר, כשהמצב החמיר, מחליפו מאורו וני השמיע דברים דומים: "הרכיבה האיטלקית צריכה להתחיל לנוע. אף אחד באיטליה לא משקיע יותר".

כשכך קורה, מסתפקת הרכיבה האיטלקית בקבוצות בדרג השני - כאלו שמקומן במירוצים הגדולים אינו מובטח. השנה, שלוש מהן הוזמנו להשתתף בג'ירו, לצד סייקלינג אקדמי הישראלית. אחת מהן היא אנדרוני. בראשה עומד ג'אני סאביו, שמנהל קבוצות כבר יותר משלושה עשורים, ומתבסס על שלל מאמצות קטנות. "כמעט בלתי אפשרי כרגע למצוא ספונסר ראשי באיטליה", הסביר, "חולצת הקבוצה שלי היא כמו עיתון. מאחר שאינני מסתמך על ספונסר גדול, הצלחתי לשרוד את המשבר. ראיתי רבים שלא".

לא רק הכסף הוביל למשבר, אלא גם פרשות הסמים. מותו ב־2004 של מרקו פנטאני, הבדיקות החיוביות שהכתימו דור שלם, המעורבות של ד"ר מיקלה פרארי בפרשות בעולם. ניבאלי הצהיר לפני כמה שנים כי הדור החדש אחר, נקי, אך גם תוצאותיו שונות. מאז דמיאנו קונגו ב־2008 ניצח רק איטלקי בודד ב"מונומנטים", חמשת המירוצים החד־יומיים הגדולים. ניבאלי, כמובן.

אם היתה לו כריזמה שתדמה ברמתה למיתולוגיה של הרכיבה האיטלקית, לשמות שעיטרו אותה, לנופים שהיא מציעה, ייתכן שהמצב היה טוב יותר. במקום זאת נותר לאיטלקים להיאחז בכל שבב הישג. כשמורנו מוזר - האחיין של פרנצ'סקו - ניצח ב־2013 במירוץ סטראדה ביאנקה, קבעו ב"גאזטה" כי הוא פורץ דרך לדור הבא של רוכבים איטלקים גדולים. חמש שנים מאוחר יותר, נדמה כי בדרך התגלה מחסום.

את המצב מדגים זעמו של לוקה שינטו, מנהל קבוצת הפרו־קונטיננטל האיטלקית וילייר, לנוכח הופעתה באחד מקטעי הג'ירו 2017. "יש לי רוכבים שרוצים להגיע לג'ירו, ואחרי כמה קטעים רגליהם כואבות", תקף, "אני יכול לשלוח חצי מהם הביתה". "המשבר כואב", אומר עוד אחד מהציפורים שעפו מהקן - פבריציו גווידי, כיום מנהל מקצועי בקאנונדייל־דרפאק האמריקאית. "עדיין יש לנו תרבות אופניים נהדרת ובסיס טוב, אבל חסר לנו כרגע משהו בצמרת. אם דברים לא ישתנו, זה יהיה קשה יותר ויותר".

יש אומרים - למשל דוידה קסאני, מנהל הנבחרת - כי הבסיס הזה מבטיח שאיטליה תהיה בסדר, גם אם יהיו לה רק קבוצות בדרגים נמוכים. שהילדים ימשיכו לקבל אופניים במתנה מההורים, ירכבו כחובבים, והטובים שבהם יהפכו למקצוענים. "כילד הייתי היחיד בבית הספר שרכב", סיפר דוידה פורמולו, רוכב בורה־הנסגרוהה מגרמניה, "כעת יש 1,500 חובבים רציניים רק בעירי ורונה, ו־2,000 באיטליה. דברים נבנים מחדש". מתאו טרנטין, שמדווש עבור מיצ'לטון האוסטרלית, מוסיף: "הבעיה היא לא שהרכיבה האיטלקית בנפילה, אלא ששאר העולם בעלייה. לא קשה יותר למצוא קבוצה, זה פשוט שונה, כי במקום להגיע לקבוצה איטלקית אתה יכול להגיע לקבוצה בינלאומית. רוכב טוב עדיין יכול למצוא מקום בדבוקה".

גווידי סבור כי הג'ירו - בו יתחרו השנה 45 איטלקים - הוא "הבסיס" לכל זה. "אם הוא יישאר חשוב", קבע, "הקבוצות (הזרות) ימשיכו להחתים רוכבים איטלקים". וני מבכה את מספר הקבוצות המקומיות בג'ירו, אבל מתעקש שזה לא העיקר. "אנשים תומכים בכוכבי האופניים, הם לא מעודדים קבוצה כאילו זו ריאל מדריד", אמר, "זה ספורט קבוצתי, אבל יכול להיות רק מנצח אחד". רק שהמנצח הזה איננו הרכיבה האיטלקית.

 

שאלה מעניינת לא רק בהקשר הזה, אם באיטליה ילדים רוכבים על אופניים בהמוניהם אבל אין קבוצה איטלקית בג'ירו, זה בהכרח רע לרכיבה האיטלקית? בסוף הספורט המקצועני הוא רק השפיץ של השפיץ של הפירמידה. אני ממש לא מסכים עם ההסתכלות הזאת שמה שמשנה זה רק המקצוענים.

 

@Alta Tensione - אתה טועה.
וואו, כמה שאתה טועה.

פעם אחת - מקרה
פעמיים - צירוף מקרים
שלוש והלאה - תופעה

הייצור בגרמניה,ספרד וצרפת (מישהו זוכר שלפני הדור הזה לספרד לא ממש היו תארים?) הוא לא בגלל שהDNA הספרדי טוב יותר, או שהשחקן הספרדי מוכשר יותר.
הסיבה היא השקעה נכונה בגידול הצעירים, אותו דבר גרמניה, ואותו דבר צרפת. ישנם אינספור מחקרים פיזיולוגיים/ספורטיביים על איך ומתי בונים אתלטים (החל מגילאי גן) ומה הם השלבים הקריטיים להתפתחות האתלט(למשל באיזה גיל הכי קריטי לעבוד כל קורדינאציה).

בנוסף למדע על היכולות האתלטיות(זמנים קריטיים לעבודה על כוח/מהירות/קורדינאציה ושות) יש את המדע הספציפי של הספורט. מהו הרגע החשוב עבור ספורטאי בתחומו הספציפי? כמובן שלזה יש פחות מדע מדויק, במיוחד בכדורגל, ועדיין אתה תראה שאף שחקן מהטופ העולמי לא פרץ אחרי גיל 24.

למשל בארצות הברית פתרו את זה בצורה של דראפט. כל הליגות עובדות בשיטה הזו, ובספורט היחיד שמשחקים גם אירופאיים(כדורסל) ההבדלים הם תהומיים, הרבה מעבר למה שאפשר לתפוס ככשרון או מבנה פיזי בלבד, יתרה מכך אנחנו רואים איך זרים שנכנסו למערכת הזו ונבחרו בדראפט האמרקיאי מצליחים להשתלב.

היה פעם סרט תיעודי על מחקר שבדק למה השחקן הברזילאי כלכך מוכשר טכנית, התוצאה הייתה שגילו ששחקנים ברזילאים פשוט שיחקו כדורגל פי כמה וכמה הרבה יותר ממקביליהם האירופיים בני אותו הגיל(לפי מה שזכור לי אז בדקו גילאי 14), כמו כן הם שיחקו מול גדולים מהם(בשכונה), בתנאים קשים יותר(בשכונה) ועם כדורים שונים (בשכונה) מה שגרם לפיתוח מואץ בקורדינאציה שלהם, וכיוצא בזה, בשליטה הטכנית שלהם בכדור.

לדוגמאות האלה אין סוף. השיטות עובדות, הם מצליחות, והם גורמות לכשרונות להיות טופ עולמי. מסי יש פעם בדור, וגם רונאלדו. אבל באיטליה כרגע אין לבנדובסקי/סוארז/קבאני או אפילו היגוואין.

להגיד שההתעסקות בזה היא קקה..