היכל התהילה של הכדורגל הספרדי

https://as01.epimg.net/futbol/imagenes/2020/05/08/primera/1588961606_944116_1588961732_noticia_normal_recorte1.Xxx

לפני 16 שנה: ולנסיה זכתה באליפות השביעית והאחרונה בתולדותיה (עונת 2003/04). העטלפים הוכתרו כשנותרו שני מחזורים לסיום כאשר ניצחו 0:2 בפיחואן את סביליה משערים של ויסנטה (שחקן העונה, קיצוני הסופה) ורובן בראחה ובאותו הזמן ריאל מדריד נכנעה בברנבאו 3:2 למאיורקה. עשרה ימים לאחר מכן השלימו העטלפים "דאבל" משלהם עם זכייה בגביע אופ"א לאחר ניצחון על מארסיי. על החתום: רפא בניסט, המאמן היחיד בהיסטוריה של ולנסיה שזכה איתה בשתי אליפויות. במחזור ה-26 פיגרה ולנסיה בשמונה נקודות אחרי ריאל (51 לעומת 59) ואז נכנסה לכושר רצחני עם 26 נקודות מתוך 30. קניזארס כצפוי היה הזאמורה כשספג 25 שערים בלבד ובניגוד לאליפות לפני שנתיים העמידה ולנסיה מספר הבקעות מרשים יותר - 71 כיבושים. עוד בלטו: רוברטו אז'אלה, דוד אלבלדה, פאבלו איימאר ומיסטה שהרשית 19 כיבושים.

 

זה נכון אבל ההבדל היה די זניח. פרננדו מוריינטס הושאל למונאקו אבל היה שחקן שלנו בכל מקרה, אלה היו ימים אחרים. אני זוכר שלמרות כל הבעיות ושספגנו בכל משחק, היינו במקום הראשון בזכות רונאלדו וקסיאס והאמנתי שניקח אליפות. פער של שמונה נקודות זה הרבה. המשבר של ריאל החל במרץ אבל אני לא רוצה "להוריד" מערכה של ולנסיה שהייתה קרובה לנצח אותנו בברנבאו והשווינו רק מפנדל מאוד גבולי על ראול. מעבר לכך, ולנסיה הייתה קבוצה מאוד חזקה, אי אפשר היה לתת לה גול והיא טסה למתפרצות. ויסנטה היה פוטנציאל מבוזבז. אגב, אחד מהצמתים הגדולים של האליפות - אז'אלה היה כמעט סגור בריאל מדריד ב-2004, בחורף, הוא השתכנע, ולנסיה עמדה על הרגליים האחוריות והוא נשאר. ריאל גם רצתה לצרף את דווידס שהיה זה שהביא את המפנה בברצלונה. באותה עונה גם החלה הדעיכה האדירה של ראול.

 

דני אלבס הוא השחקן המעוטר בתולדות הכדורגל האירופי עם 41 תארים במצטבר. סביליה היא מלכת גביע אופ"א\הליגה האירופית עם חמש זכיות. הכל התחיל לפני 14 שנה, כשסביליה הביסה 0:4 את מידלסבורו בגמר. הברזילאי כתב פוסט מרגש: "ביום כזה התחלתי לבנות את ההיסטוריה האירופית שלו, ובוודאי - הפעם הראשונה היא בלתי נשכח. מי שמכיר אותי יודע שלא אכפת לי מגביעים, מה שחשוב לי באמת זו המורשת שהי א בונה מאחורי כל הישג". "אני גאה שעזרתי לסביליה לכתוב פרקים גדולים בתולדותיה. לא שינינו את ההיסטוריה של סביליה. הסיפורים לא משתנים, הם מה שהם - וכמה אנשים מיוחסים כמוני הם רק חלק מהספר הגדול והמנצח הזה". אלבס המשיך להתרגש: "אני אסיר תודה לסביליה על כך שפתח את שעריה ונתנה לי להפוך למנצח הגדול ביותר בתולדות הספורט הזה, המלא באגדות. אההה, ולמי שחושב שהספר הזה סיים את דפיו, המשך לחשוב. שאמשיך להכניס דפי זהב לסיפור הענק הזה!".

******
סביליה של 2005-2008 עם חואנדה ראמוס הייתה קבוצה נפלאה. לשחק נגדה בפיחואן היה באמת סיוט. ב-2006/07, רגע לפני מחזור הסיום - אם היא הייתה כובשת - הייתה מעפילה למקום הראשון.

 

https://images.realmadrid.co.il/images/posts/0_1589610942724.Xxx

היום לפני עשור: משחק הפרידה של גוטי, הגאון הבלונדיני, מספר 14 האגדי - מריאל מדריד. "זו לא רמונטדה קלאסית אם גוטי לא עולה מהספסל ועושה סדר עם אחת ממסירות האומן שלו", אמר לי חבר. ריאל נפרדה בתיקו 1:1 ממאלגה במחזור הסיום ב-2009/10, כאשר גם 96 נקודות לא הספיקו לפלגריני לאליפות. גוטי רשם 542 הופעות, זכה ב-15 תארים ב-15 שנה אבל הפספוס הגדול ביותר שלו - לא שיחק באף גמר של הצ'מפיונס מתוך השלושה.

מייד אנחנו מדמיינים את המשחק הענק נגד סביליה כשעלה מהספסל בעונת הקאפלו וסיפק שניים-וחצי בישולים (ובמשחק לאחר מכן פתח בהרכב, איבד כדור ונשלח לספסל - גוטי קלאסי), העקב המבריק לזידאן שנה קודם לכן - באותו המקום נגד אותה היריבה, וכמובן המסירה לבנזמה. שחקן עם ראיית משחק עילאית. הצליח לפלס שוב ושוב את מקומו ולא חשוב איזה גלאקטיקו הנחיתו לו על הראש. כולם נתנו לו ריספקט. היה הקפטן השני כבר ב-2003/04. הייתה לו תקופה קצרה גם כחלוץ שני ב-2000/01 כשמוריינטס נפצע, עם 14 שערי ליגה ושלושער עצום נגד ויאריאל. ב-2007/08 סיים כמלך הבישולים של הליגה בעונה גדולה. בקיץ 2005 שקל לעזוב, אבל בינינו, לא בטוח שהטירוף שלו היה עובד במקום אחר. אגדה שהייתה באמת.

*******
אני זוכר איזה חלל ריק הרגשתי אחרי שהוא וראול עזבו למעשה תוך 24 שעות. נכון שהביאו את אוזיל ונפרדו ממנו בזמן אבל זה היה קשה. גאון, אחד האהובים עליי איי פעם.

 

https://www.centrocampista.com/storage/2012/04/n_deportivo_de_la_coruna_las_celebraciones-4667.Xxx

היום לפני 20 שנה: האליפות ההיסטורית של דפורטיבו לה קורוניה וחאבייר אירורטה. הראשונה וגם האחרונה יש לומר. שש שנים אחרי הטראומה כשדיוקיץ' החמיץ פנדל והכתר הגיע לברצלונה - הגיע "התיקון". דפור הייתה הקבוצה שזכתה באליפות עם מספר ההפסדים הגבוה בתולדות הליגה - לא פחות מ-11. באותה עונה היו לה לא מעט משחקים גדולים, בין היתר ניצחון 2:5 גדול על ריאל בריאזור והמופע של דג'לאמינייה. רוי מקאיי כבש 22 שערי ליגה. עוד כוכבים: פלאביו קונססאו במרכז המגרש, דג'אלמיניה, מאורו סילבה, פאולטה. דפור סיימה במקום השני ב-2001 ו-2002 ובמקום השלישי ב-2003.

********
- אחת מהסינדרלות האהובות עליי בתולדות הליגה, בניגוד לוולנסיה לא היו לה באמת כוכבי על חוץ ממקאיי שהגיע לבאיירן. לא היינו מדברים על השחקנים שלה כמו שהחמיאו לאיימאר, קניזארס ואז'אלה. מעבר לכך היא שיחקה כדורגל התקפי יותר והיה לה מאמן גדול.
- המשבר הכלכלי העצום ריסק אותה לחלוטין אבל היא הייתה חברה קבועה בצמרת והגיעה להישגים גם באירופה, רבע גמר ב-2002 וחצי גמר ב-2004. היא גם ניצחה את ריאל בגמר גביע המלך בברנבאו ב-2002.
- רבים נוהגים להתבלבל אבל חואן קארלוס ואלרון האגדי לא היה חלק מעונת האליפות, אז הוא שיחק במדי אתלטיקו מדריד.

 

איקר קסיאס הגדול חוגג 39 היום. זמן טוב לכמה מילים. קודם כל, אין שמח ממני שזה לא פוסט פרישה, למרות שברור שזה עניין של זמן. הכינוי "סאן איקר" שהוצמד לו כבר בגיל צעיר אומר הכל. אין תמונה מהעבר של ריאל מדריד שאתה לא רואה בה את איקר קסיאס. 725 הופעות - מעל כולם חוץ מראול. שלושה גביעי אירופה, חמש אליפויות.

תמיד כשדיברו על בופון כשוער הטוב בהיסטוריה אני מייד צעקתי "קסיאס". אני מלא ריספקט לאגדה של יובה ואיטליה. הוא שוער ללא חסרונות וכזה שבאמת הפחיד את החלוצים ורשם הדיפות לא הגיוניות. שמירה על שער נקי הייתה דבר שבשגרה עבורו. אבל הסיפור של קסיאס כל כך שונה, ומעבר להיותי אוהד ריאל מדריד - אי אפשר להתחמק מזה. במחצית מהדרך של קסיאס בריאל הוא סבל מהגנה של ליצנים. עד שבאו פפה וראמוס היו פאבון וראול בראבו וגם הלגרה לא היה בלם גדול. הגנה כזו שהפקירה אותו שוב ושוב ושוב. הוא היה הסיבה היחידה שלנו להרים את הראש בימים ועונות קשות כמו 2008/09. הוא היה יכול לספוג שער בכל משחק אבל הוא מנע חמישה אחרים. התפקיד הזה, להיות "שוער ריאל מדריד" - הוא הקשה בעולם. ראיתם כמה זמן לקח לקורטואה, שוער ענק בפני עצמו - להסתגל לתפקיד. וכמובן - זה עניין של גורל. הפציעה של סזאר והאפטרשייב של קניזארס.

קסיאס היה השילוב המושלם של שחקן בית – בשר מבשרה של ריאל מדריד, יכולת עילאית – כשחשבת שראית ממנו הכל – הגיעה ההצלה מקו השער בפיחואן, ספורטאי למופת שהקריב למען הנבחרת. וכשלכל זה מתחבר כל כך הרבה רגש ותשוקה – אי אפשר לעמוד בפניו. הוא בכה אחרי הגמר נגד ולנסיה כשהיה אלוף אירופה בגיל 19 (השנה היא שנת 2000) הוא בכה שנתיים אחר כך בגמר נגד לברקוזן(2002) אחרי סדרת הצלות שלו שהביאה את הגביע. הוא בכה באליפות של קאפלו, ועוד שבוע קודם לכן בסראגוסה, וגם בדסימה. הדרך בה נפרדו ממנו גרמה לי לבחילה ואני מחכה שיגיע למשחק הוותיקים ויקבל את הכבוד לו הוא ראוי. מה שווים החיים האלה בלי רגש. איקר קסיאס – אגדות לעולם נשארות.

https://images.realmadrid.co.il/images/posts/0_1589997745330.Xxx

 

13 שנה ל"טאמודאזו"| "ועכשיו...אספניול משווה ל-2:2 בדקה ה-90. אספניול משווה ל-2:2 בדקה ה-90. באותה דקה, באותה שנייה, ריאל מדריד חוזרת למקום הראשון, אני לא מאמין שאני אומר את זה. זה כבר היה נראה גמור, האליפות הייתה כבר של ברצלונה. זה פשוט לא יאומן. דברים כאלה לא קורים" 13 שנה לטירוף ה-"טאמודזו". סיום העונה המטורף עם קאפלו בעונת הרמונטדות. כשנדב יעקובי צרח וארץ שלמה יצאה מדעתה.

ואן ניסטלרוי משווה ל-2:2 בלה רואמרדה נגד סראגוסה, וטאמודו (ראוליטו שלהם) עשה את אותו הדבר בדרבי, בערב בו ליאו מסי כבש שער עם היד. האליפות האל מותית. איזו מאניה דיפרסיה, איזה אושר של רגע. ראול ואמרסון השתוללו על הספסל בדקות האחרונות. קאפלו הודה שלא נרדם כל הלילה. בקהאם בכה וגם איקר והלגרה. גוטי שחזר: "זה היה גמר ליגת האלופות בלה רומארדה". ראול חייך ואמר: "לסתום את הפה עכשיו ולנצח את הליגה בשבוע הבא". אני לא נרדמתי בלילה, גם אני, צרחתי והערתי את כל הרחוב. למחרת הגעתי לכיתה עם חולצה של ואן ניסטלרוי. ימי מנחוס שמינית הגמר, כשאליפות הייתה הפרס הטוב ביותר. האליפות המרגשת ביותר. עוד נקודת מבט - זה עניין אחר. האינטרנט לא היה בחיתוליו אמנם אבל הרשתות החברתיות היו 'חלשות'. בלי וואטספ וכאלה, לוקח זמן להתעדכן בתוצאות. זה סיום הליגה הדרמטי איי פעם.

https://images.realmadrid.co.il/images/posts/0_1591678454765.Xxx

 

ניסיתי להפסיק עם ההתעסקות בעבר, מישהו כאן כתב לי לא מזמן “הזיכרון שלך מטריד”, אבל לא הצלחתי. ואפשר שוב לוותר לי:

13 שנה לאליפות מספר 30 , האליפות המרגשת מכולן, עונת הרמונטדות. אחרי דרמה עוצרת נשימה בלה-רומרדה ובקיצור “הטאמודזו”, ריאל אירחה את מאיורקה בברנבאו במחזור הסיום של 2006/07 כשניצחון=אליפות כשבמקביל בארסה מפרקת את חימנאסטיק. כולם זוכרים איך העונה הזו החלה… עם דיארה ואמרסון הנגרים במרכז השדה, עם ציפייה לחזרתו של רונאלדו ועם קאסנו בהרכב.

ובחזרה למשחק הקריטי: מלך השערים הבלתי נלאה, פיצ’יצ’י רוד ואן ניסטלרוי - נפצע ונאלץ לנטוש בשלב מוקדם. מאיורקה אפילו הוליכה במחצית אחרי שער של וארלה בדקה ה-17. זה היה משחק הפרידה של בקהאם ורוברטו קרלוס אבל את ההצגה גנב דווקא המחליף חוסה אנטוניו רייס (ז"ל) שעלה מהספסל וכבש צמד - אחד אחרי בישול של מחליף אחר, היגוואין, והשני בבעיטה מסובבת. בין לבין דיארה (80) כבש בנגיחה אחרי כדור קרן והביא לדמעות המטורפות של סאן איקר. וגם שלנו. שלוש עונות בלי תואר (אמיתי) הסתיימו להן. אליפות ראשונה של ראול כקפטן.

וברמה האישית: סיום כיתה ט’, התחננתי מהמחנכת שלא תעשה את “מסיבת הסיום” בספורטק ביום ראשון הזה ה-17.6, הסברתי לה מה הלו"ז שלי. הגענו לבאז סטופ בטיילת אותו גרעין קשה שצפה ב-0:1 על דינמו בוקרשט באותה עונה משער עצמי של ניקוליצה - אני, גיא, ארתור, נירו, עמיר (אלביס) והפעם עוד איזה 300 איש. מפגש אליפות בראבאק. אנשים עלו על שולחנות, שברו כוסות, שרו “קמפאונס, קמפאונס”. הלחץ של החיים מה שנקרא. אפילו צוות מהאתר הרישמי של ריאל מדריד הגיע לצלם אותנו בארץ וכתבו עלינו “הם שמחו לא פחות מאשר בברנבאו”. במעמקי הארכיון וגם בפייסבוק יש תמונה שלי נדחף ומניף את הגביע, ילד בן 14 וחצי חמוד עם ג’ל בשיער והחולצה הקדושה של ראול. כעבור יומיים אגב, ריאל הגיעה כאן לישראל למשחק נגד נבחרת השלום. זהו, אני הייתי דור.

 

https://totalfootball.co.il/uploads/default/optimized/2X/2/2ffa961c4cf384ccc4d0e2616effa27cd59a4c3d_2_690x441.Xxx

איקר קסיאס פרש. דמעות. כמה רציתי פרישה כמו אגדה, כמו של בופון. זה בדיוק מה שהגיע לו. כאב לב, וזה קורה עוד ביום האהבה. נכון שזה היה באוויר למעשה מאז מאי שעבר, ועדיין זה בוקס בלב.אבל אפילו לא היה יכול לשחק דקה בגמר הגביע או במשחק האליפות של פורטו. בזמן הקורונה אני זוכר פוסט קורע לב שלו על הגעגועים לכדורגל.

עלה כילד פלא, שני רגעי המפנה בקריירה (האפטשרייב של קניזארס ועוד קודם - גמר לה נובנה), ההצלות המטורפות - פרוטי, דל מוראל, עם הרגל בגמר הצ’מפיונס והבכי - בלה אוקטבה, בלה נובנה, באליפות האלמותית של קאפלו, בלה דסימה, כמובן במונדיאל עם נבחרת ספרד, וגם הפרידה העלובה שאירגן לו המועדון (רגע השפל שלי כאוהד). אפילו כשמוריניו טינף עליו הוא סתם את הפה. אחד הגדולים שלנו איי פעם ומבחינתי השוער הטוב בהיסטוריה, אז מה אם אני לא אובייקטיבי. לא באמת יש צורך להזכיר את זה: 725 הופעות [שני רק לראול], 19 תארים, 16 עונות, כמובן יורו-מונדיאל-יורו עם ספרד, קפטן למופת. עוד מעט כתבת צבע שלי בספורט1, משהו בסגנון - “האיש שהצליח לעצור הכל - חוץ מאת הדמעות”. תודה על הכל סאן איקר. עוד - בהמשך.

 

אין לי בעייה לפתוח כאן תיבת פנדורה קסיאס מול בופון, לדעתי הזייה שזה קונצנזוס בכלל שבופון עולה עליו. קסיאס שיחק כמחצית מהזמן עם ליצנים, סרחיו ראמוס אחד זה לא מספיק. מה עם פאבון, אלברו מחייה, ראול בראבו וכו'? בופון היה אדיר עד לגיל מאוחר יותר והוא היה 'מפחיד' חלוצים מה שאני לא יכול להגיד על איקר, גם גבוה ומושלם פיזית אבל לאיקר היו את ההצלות המדהימות שלו, בונוס:



הפרידה מריאל מדריד הייתה במקום כי הוא ירד ביכולת ואולי חבל שזה לא קרה ברגע מדהים כמו זכייה בדסימה והיו כמה אוהדים אידיוטים ששרקו לו בוז. הצורה בה נפרדו ממנו הייתה דוחה וזה רגע השפל שלי כאוהד, בכיתי יחד איתו ממש באותו קיץ ואני לא אשכח את זה. בפורטו הוא זכה לעדנה מחודשת-חלקית, בעונה הראשונה קטלו אותו אבל בהמשך הצליח, נהנה קצת מליגת האלופות, לא היה מדובר בשינוי גדול בתרבות ואיקר כנראה לא היה מסוגל להיות חלק מקבוצה גדולה.

הייתה לי ביקורת קלה עליו על סחבקיות יתר עם שחקני ברצלונה למשל, כמובן שהם חלק מהנבחרת ולא צריך להיות אוייבים אבל זה היה מהלך פורץ דרך. בזמנו לא הבנתי למה הוא שקט כל כך לגבי מה שקרה עם מוריניו אבל טובת המועדון הייתה מעל הכל. מוריניו ספסל אותו על חודשיים חלשים הרי רק לפניכן הוא זכה ביורו עם ספרד והדף פעמיים נגד באיירן בדו קרב הפנדלים מה שלא הספיק.

 

https://totalfootball.co.il/uploads/default/optimized/2X/4/44f3230322c3f69257bded9ab4dc2ca87302856d_2_560x499.Xxx

הנה הכתבה שלי בספורט1: סאן איקר - האיש שהצליח לעצור הכל - חוץ מאת הדמעות. זה שהגורל התערב לטובתו פעמיים וכעת הביא לסיום עצוב של הקריירה. זה שהוא קדוש כבר מגיל 20 וריגש מדינה שלמה.
אירוע הלב שעבר איקר קסיאס בחודש מאי 2019 שבר לאוהדי הכדורגל את הלב. הוא אולי מזוהה עם ריאל מדריד ונבחרת ספרד (ופורטו), אך קסיאס הוא קדוש. “סן איקר”, כבר מגיל 20, זוכרים? חתיכת הישג. האיש שאיחד את נבחרת ספרד. האיש שריגש מדינה שלמה כשבכה בגמר המונדיאל. שחקן שאתה אוהב ולא משנה איזו קבוצה אתה אוהד. השוער לא אהב את הפרסומים הישנים על פרישה וביקש מכלי התקשורת לכבד אותו: “תנו לי להיות זה שמכריז על כך”, אך הספירה לאחור התחילה בין אם רצינו ובין אם לא. עם הצהרתו שירוץ לבחירות ההתאחדות הספרדית לפני כחצי שנה, כבר אפשר היה להבין – זה נגמר. האיש שעצר הכל בין הקורות לא היה יכול לעצור את הלב, ופרש היום (שלישי) רשמית מכדורגל....

כתבתי עליו המון גם באתר, יצא לי הפעם משמש. פוסטים של שחקן גדול עוזב הם קשים, פוסטים של שחקן גדול שאהבת והוא פרש - הם הכי קשים. זה כאילו לא משנה כמה תכתוב וזה לא מספיק.

מבחינתי הוא גדול מבופון, הוא שיחק עם ערימה של אפסים באיזה חצי מהקריירה, היה הודף שלושה כדורים פסיכיים ועדיין סופג פעמיים. אני כל כך שמח שהוא הרים את גביע הדסימה, לא ראול שהוא אלוהים מבחינתי, לא היירו, לא ראמוס, לא כריסטיאנו. אנחנו גדלנו עליו על סאן איקר. אני לא אשכח את הבכי בלה אוקטבה, בלה נובנה, באליפות של קאפלו ובלה דסימה. המשחק עוד לא נגמר, הוא ומרסלו על הבירכיים לא יכולים לעזוב זה את זה, העולם עצר מלכת. תודה על הכל סאן איקר. החיים לא שווים כלום בלי רגש.

******

מכתב הפרידה המרגש עד דמעות של סאן איקר, תחזיקו חזק: “שלום לכולם. היום הגיע אחד הימים החשובים ביותר ובו בזמן, הקשה ביותר בחיים הספורטיביים שלי – הגיע הזמן להיפרד. המסע שלי אל עולם הכדורגל התחיל לפני 30 שנה. מסע שהיו לו רגעים טובים וגם פחות, שמחים ועצובים. בשלב הזה בחיי, עם נקודת המבט הזו, אני יכול לומר שהכל היה שווה את זה. הייתי בר מזל להיות מסוגל לעשות את מה שהכי ממלא אותי ומשמח אותי – כדורגל”.
"אני זוכר שהייתי ילד והתחלתי לשחק בשדות העפר של העיר שלי, ואז במתחם הישן של ריאל, ואחר כך באצטדיונים החשובים והמפוארים בעולם ובראש ובראשונה הסנטיאגו ברנבאו. במבט לאחור אני מבין כמה הייתי בר מזל על מה שהשגתי, לא רק תארים אלא בפן האנושי.
"זה יום קשה אבל לא עצוב, אני מחשיב את עצמי כבר מזל שהגעתי לכאן, איך שהגעתי, על כל מה שהשגתי. אני שמח. אני לא רוצה לסיים בלי להודות לכל מי שליווה אותי בחוויה הענקית הזו:
"למשפחתי, שהקריבו הכל כדי שאוכל להגיע לכאן ואפשרו לי להגשים את החלום. אתם שותפים מלאים לכל מה שהשגתי. לאשתי ולבני מרטין, תודה על התמיכה, על כל אותן שעות שלא הצלחתי לבלות לצידכם בחלק האחרון של חיי הספורטיביים. תודה שהבנתם אותי ועודדתם אותי ליהנות מהחיים האלה שבחרתי, ואיתכם הכל היה קל יותר.
"למועדונים שלי – ריאל מדריד בה ביליתי חיים שלמים. המועדון חינך אותי ובנה אותי, גרם לי לצמוח, החדירו בי את הערכים המנצחים ולכן הפכתי למי שאני. וגם תודה לפורטו, שקיבלה אותי כפי שאני, שלימדה אותי לראות דברים מזווית אחרת, על ההזדמנות שקיבלתי להכיר מועדון חדש ועיר שהתאהבתי בהם ויישארו בליבי.
"לנשיאי המועדונים, לחבריי הקבוצה שבלעדיהם לעולם לא הייתי משיג את מה שהשגתי. השלם גדול מסך חלקיו, הייתה לנו מטרה משותפת. מודה למאמנים שהאמינו בי, הקשיבו ל ולימדו אותי הכל. למאמני הנבחרת שהזמינו אותי לסגל בכל פעם ונתנו לי הזדמנות גדולה לייצג את המדינה שלי ולהצליח. אני מודה גם ליריבים שלי שגרמו לי להשתפר שוב ושוב, וגם לאוהדים שתמיד חלקו לי כבוד והפגינו רגשות כלפיי, וגם לחברים שלי לאורך כל החיים.
אבל מעל הכל, לכדורגל, שהפכתי להיות חלק ממנו, היותו ספורט נפלא, שאפשר לי ליצור חיים מלאי תשוקה ורגשות. צמחתי כספורטאי וכאדם. כל כך הרבה אנשים מדהימים היו חלק מהמסע שלי, זה מדהים. תודה שהענקתם לי את זה. הדבר החשוב הוא הדרך בה אתה נוסע והאנשים שמלווים אותך לא היעד שאתה מגיע אליו, כי עם עבודה ומאמץ זה יקרה. אני יכול לומר, ללא היסוס, שזו הייתה דרך חלומית.
“ברור לי שזו לא נקודת הסיום, ההרפתקה לא מסתיימת כאן למרות שאני תולה את הכפפות. אני בטוח שניפגש בקרוב”.