ענייני דיומא: קורבנות הפציעות

מי לדעתכם השחקן שהכי התפספס בגלל פציעות? מי יכל להגיע לרמות הכי גבוהות במשחקו?
כמובן צריך לקחת בחשבון גם שחקנים שעל אף הפציעות הספיקו בהרבה בכדורגל והיו בטופ כמו מייקל אואן ורונאלדו הברזילאי.
אפשר לעשות דירוג גם בין שחקני הווה וגם בין שחקני עבר. אפשר סתם להזכר בשחקנים כאלה ואחרים.

אתחיל בצורה אקראית מהאקדמיה של יונייטד:
ג'וזפה רוסי, בן תורנלי. רוסי עדיין עשה קריירה מכובדת ואף היה עד לאחרונה מלך שערי ויאריאל בכל הזמנים. ללא פציעות לדעתי היה מוביל את התקפת נבחרת איטליה ומגיע לטופ. כישרון אדיר.
לאחרונה חתם בספאל בסרייה B.
תורנלי מאוד הוערך על ידי פרגי. שותף בעונת הדאבל 1993/94. היה וינגר שמאלי. אומנם כנראה גיגס היה מפריע לו בקבוצה הבוגרת, אבל בכל אופן הייתה צפויה לו קריירה מבטיחה. ניקי מארקר מבלקברן לקח לו את הרגל במשחק מילואים. הוא אפילו לא החזיק מעמד בפוטבול ליג ושיחק מספר שנים בליגות חובבים.
https://ichef.bbci.co.uk/onesport/cps/624/cpsprodpb/0F7F/production/_103176930_owen.Xxx

 

פאטו היה כישרון ענק, לא יודע אם אלה הפציעות שמנעו ממנו להצליח.

 

מאלה של היום אני חושב שסטפנו סנסי הוא קורבן חמור של פציעות. זה אחד שהיה לו פוטנציאל להיות אחד הקשרים הטובים באירופה וכמובן להוביל את הקישור של האזורי. בינתיים אינטר שהתייאשה מהפציעות שלו השאילה אותו לסמפדוריה, עוד לא יבש הדיו מהסכם ההשאלה והוא הספיק להיפצע גם שם.

משחקני העבר, בדיוק דיברתי על זה לפני שבוע אבל אוברמארס למרות דברים יפים שעשה באיאקס וארסנל עדיין היה יכול להיות שחקן גדול יותר לולא הפציעות. אם לא הפציעות היו מזכירים אותו באותה שורה עם זידאן, פיגו, דל פיירו, בקהאם, ראול ושאר השחקנים המובילים של אותו דור מופלא. בפועל זה שחקן שדי נשכח וחזר לתודעה בתור המנהל המקצועי של איאקס, גם את זה הוא הצליח לפקשש בגלל פציעה. פציעה בראש.

 

מריו באסלר.

 

אחד הקרובנות המפורסמים באנגליה של ניינטיז: רוב ג'ונס. מגן ימני מוכשר ומבטיח שהגיע לליברפול ב - 1991.סבו ביל ג'ונס שיחק בליברפול בשנות הארבעים והחמישים, הגיע לנבחרת אנגליה והיה סקאוט של המועדון משך שנים(בין היתר גילה את רוג'ר האנט בליגות חובבים). רוב הרשים בבכורה באולד טראפורד, ורבים ראו בו מגן ימני הבא של הנבחרת לשנים רבות. בפועל הוא החל להפצע ולא הצליח לשחק בקביעות והסתפק רק ב - 8 הופעות בנבחרת, כאשר גארי נוויל הופך למגן ימני קבוע בנבחרת למשך שנים רבות. ג'ונס עזב את ליברפול לאחר 8 שנים וחתם בווסט האם. משחקו היחיד והאחרון בקריירה היה באינטרטוטו, משחק בו מייקל קאריק ערך את הבכורה שלו בכדורגל בוגרים ביולי 1999. באוגוסט 1999 רוב ג'ונס פרש מכדורגל כשהוא עוד לא בן 28.

קיירון דאייר - אחת כשרונות הטובים באנגליה של סוף שנות התשעים. גם הוא נפגע קשות מפציעות.

 

מרקו רויס

 

רונאלדו הברזילאי אולי היה מגיע לאן שהפורטוגלי הגיע אם לא הפציעות.

מהעשור האחרון אני חושב שגצה הוא הפספוס הכי גדול. גם רויס, אבל הוא בכל זאת עשה קריירה טובה מאוד. שני אלה היו יכולים להיות משחקני ההתקפה הגרמנים הטובים אי פעם.

זאניולו כנראה יהיה הפספוס הגדול של העשור הזה.

 

זה מצחיק להגיד עליהם, אבל רונאלדו הברזילאי ודל פיירו, שניהם לא חזרו למה שיכלו להגיע אחרי הפציעות.

ביובנטוס גם מרקיזיו נעצר בגלל הברך..

ג׳יוזפה רוסי זה מקרה כואב מאוד, כמוהו גם מרקו רויס בעייני

אני מחזיק אצבעות ומתפלל שלא נצטרך להוסיף את קייזה לרשימה הזאת, אבל הצולבת הארורה הזאת…

 

זה אולי שקוף לדבר על זה אבל אני חושב שמייקל אואן חייב להיות כוכב הדיון כאן. לא יודע אם זה מגיע ממקום רגשי או שזה אובייקטיבי, אבל מרגיש לי שהוא הפספוס הגדול בהיסטוריה של אנגליה.

הפריצה בגיל כה צעיר, הגול מול ארגנטינה, פאקינג באלון ד'ור ב2001 בקבוצה שהיא בית שימוש אמיתי.
מקמנמן אולי התחיל אצלי את המשיכה, אבל אואן כבר ממש גרם לי להתפס. (וג'ררארד גרם לי להתאהב).
הפציעות חירבו אותו לחלוטין. גם אחריהן הוא היה שחקן מצוין כמובן אבל לדעתי, הכמובן לא פופולרית, בהיעדר פציעות הוא היה יכול להיות מהגדולים בהיסטוריה ופספוס הקריירה הזה הוא גם טרגדיה עצומה של נבחרת אנגליה (שבכל זאת כמובן לא הייתה לוקחת כלום).

ומישפט אחרון: הוא גם חתיכת כלב ובוגד ענק.

 

אותו כנ"ל עם אנסו פאטי. מלחימים אותו מפציעה לפציעה.

 

גם וילשר לטעמי פספוס אנגלי עצום. הארגריבס בצמרת.

 

מסכים. לנאזריו נמאס מכדורגל אחרי הזכייה במונדיאל והעונה הראשונה במדריד. זה היה סוג של קטרזיס וhigh שלא היה לו מוטיבציה להתעלות מעליו. הוא לא סבל משום פציעה רצינית אחר כך ועדיין היה בגיל טוב (25-26), אבל לא היה לו את הראש של זלאטן וכריסטיאנו כדי לדחוף את עצמו מעבר (לראיה ההשמנה שהלכה והתדרדרה עם השנים). זלאטן קרע צולבת בגיל שבו רוב השחקנים רובצים במלדיבים, רק כדי לחזור שנתיים-שלוש אחר כך לאחת הליגות הטובות באירופה ולהציג את הכדורגל הכי טוב שהוא הציג אי פעם בקבוצה מפורקת עם ילדים.

יכול מאוד להיות שהיה "נמאס" לנזאריו גם בלי הפציעות, כמו ש"נמאס" לרונאלדיניו די מהר אחרי ההצלחה בבארסה. הוא לא סבל משום פציעה רצינית. אולי פציעה בבולטת החשק.

דעה קצת לא פופולרית: להגיד ש"פציעה" הרסה שחקן זה במקרים לא חריגים (כמו רוסי למשל) להוריד אחראיות מהשחקן. פציעות זה חלק מספורט תחרותי וזה לפעמים מאוד אכזרי. האחראיות היא על השחקן (כמו על המועדון) להסיק מסקנות, להבין מה קרה ולנסות להשתפר כדי למנוע את זה, כמו גם כמובן להשתקם מזה ולחזור. אם אותה הפציעה חוזרת פעם אחר פעם זה רשלנות שלשחקן יש בה חלק כי בסופו של דבר הוא ה"ברנד" וזה אינטרס קודם שלו למצוא דרך לשמור את עצמו בריא, יעיל ופרודוקטיבי אם קריירה ארוכה ומשגשגת זו המטרה שלו.

 

@Alta Tensione - זו דעה לא פופלרית כי היא מלאה בבורות(לא אומר בתור עלבון - שיהיה ברור שאני לא מנסה להיות טרול או משהו).

ספורט תחרותי הוא מסוכן, הוא לא בריא. כל ספוראטי תחרותי יודע את זה, בכל תחום. פציעות הן חלק מהחיים - זה נכון. יחד עם זאת, לא הכל בשליטה שלך בחיים. ישנם משתנים גנטיים, פיזיולוגיים ומנטליים בתוך אינדבידואל, ועל זה יש לך משתנים מקצועיים, חברתיים ועולמיים שקורים בחוץ. אם הגעת לגמר המונדיאל כשאתה השחקן המוביל ונפצעת - אין אך לשחזר את הרגע הזה. זהו. זה רק עוד 4 שנים ולך תדע מי יהיה איתך בקבוצה בזמן הזה.

אם נפצעת רגע לפני הסיכוי שלך לעבור לקבוצה גדולה - יכול להיות שתפספס את הזדמנות חייך - זה חלק מהחיים.
אם אתה חלוץ שני/קיצוני, שהמשחק והקסם שלך בנוי על דריבל/מהירות/שינוי כיוון, ועכשיו קראת את הצולבת - אז חלק משמעותי מהיכולת שלך נפגע - לתמיד.

אנחנו לא שולטים בהכל בחיים. מקצוענים עושים המון פעולות כדי לנסות לצמצם את ההסתברות לפציעה - זה לא מניעה ב100%, ולפעמים שיט האפנס - צריך לקבל את זה.

לפתור עניינים פיזיולוגיים/גנטיים/אישיותיים ב-'הם פשוט לא רוצים מספיק כמו זלאטן או רונאלדו' זה פשוט ראייה פשטנית ומעט ילדותית. כי בטח 'אם נרצה מספיק אז נצליח' - כאילו החיים הם סרט של אדם סנדלר.