זה לא עבודה שלנו אלא של החמולות. אם צה"ל היה רוצה הוא היה יכול 500 פעם לחסל אותו. הוא הסתובב כל הזמן בחוץ ותיעד את המיקום שלו בכל רגע.
חייב להגיד השמחה של המשפחות גדולה ומובנת אבל חושב שאפשר היה להצניע מעט בחלק מהחגיגות. בכל זאת הרבה יחזרו היום בארון וכל המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם בשביל הרגע הזה.
אלקנה בוחבוט שהמבט המבועת שלו ב-7 באוקטובר רדף אותי בחלומות במשך חודש שלם נראה פתאום מחוייך מאוזן לאוזן, גם אם בסיטואציה מטורללת שמחבל חמאס לידו. לזה קוראים סגירת מעגל.
הרבה גם משפחות שכולות אמרו זאת. הבעיה לא המשפחות ששמחות בצדק, אלא הראליטי חטופים שערוצי התקשורת עושים. אני נמנע, שמח בשמחתם.
ראיתי את כתביו של סינוואר, החכמולוג רצה לייצר מראות (והצליח) שיגרמו לישראלים לברוח על נפשם אבל שכח עם איזה עם הוא מתעסק, אני זוכר היטב את השביעי לעשירי שהטלפונים התחילו לצלצל וכולם מתארגנים על ציוד ויורדים לדרום לתת להם בראש. יום נוראי, מחדלים אינסופיים, ואפשר להוסיף עוד אלפי סעיפי ביקורת אבל איזה עם אתם מכירים שלוחמים ואזרחים חמושים ולא חמושים מגיעים מכל קצוות הארץ ומשארים בבית משפחה וחברים ויוצאים להילחם על אחים שלהם? התוכנית שלהם עבדה באופן מושלם אבל את הרוח הם הצליחו לשבור לנו. כנראה שעם הנצח זה לא סתם. נקווה שאחרון החטופים החיים והחללים יחזרו בקרוב מאוד.
משפחות שיחגגו איך שהן רוצות. לא ממש ראיתי אבל קשה לי לדמיין מה זה אומר לחגוג בצורה לא מתאימה כשקרוב משפחה שלך חוזר משנתיים בשבי חמאס. חוסר הרגישות הוא כמו תמיד של התקשורת. הפתרון הקל הוא פשוט לא לראות. לדעתי לא רק עכשיו - אלא בכלל.
התקשורת הישראלית צריכה לעבור חרם כולל שיוביל לקריסה. כולם. הם אחראים מרכזים לפילוג המדומיין, יש אנשים שמשליכים זאת מעבר לרשתות למציאות. הם אחראים להרבה בעיות כלכליות שיש לנו, תראו מי שולט בערוצים המובילים.
אגב את גל וזיו ברמן אני לא מכיר אישית אבל שמעתי עליהם מחבר שעובד בתחום המוזיקה. הוא אמר לי שלמרות שהם ״רק עובדי במה״ הם מאד דומיננטים בתוך ההפקה והם התחברו עם כל המוזיקאים. הוא אמר לי שהם סטנדאפיסטים מפוספסים.
