ממשלה הם יכולים להרכיב וכבר כתבתי אלף פעם את התסריט (בקצרה: רותמים את כחלון, משיגים גוש חוסם והחרדים כבר יצטרפו בריצה). השאלה כמה זמן היא תחזיק. בפעם הקודמת שהעבודה עלתה לשלטון זה היה במצב דומה להיום-ב-99, היה מיאוס גדול מביבי, ברק איחד את העבודה עם עוד מפלגות, נבחר והקים ממשלה עם הרבה מפלגות שלא מסתדרות זו עם זו. זה נגמר בכך שהוא נפל תוך שנה, היה אחראי על תחילת אינתיפאדה נוראית, ולמעשה הכשיר את הלגיטימציה לעוד 15 שנה של שלטון ימני.
כי זה כמובן גם תלוי באישיות של ראש הממשלה. אהוד ברק זה בערך הבן אדם עם יחסי האנוש הכי גרועים בארץ. אם נתרגם לכדורגל, אפשר להגיד שהוא הרפא בניטס של ראשי הממשלה. עזבו מפלגות אחרות, כמעט כל האנשים מהמעגל הקרוב אליו הסתכסכו וברחו ממנו. הוא גם אטום, מנותק ויהיר מאוד אפילו במונחי הפוליטיקאים הישראלים. הרבה גלל זה הוא נפל, כמובן גם בגלל מדיניות רופסת מול כנופיית ערפאת, מה שהוביל לאינתיפדה.
עדיין חסר למחנה הציוני, או לשותפים האפשריים, כמה מנדטים בשביל תסריט הגיוני להקמת ממשלה וזה לפני שמדברים על הסיכוי שמרץ לא עוברים את אחוז החסימה.
העניין הוא שלפי התסריט שלך (אם אנחנו מדברים על אותו אחד) אתה זקוק לשלושה דברים שיקרו, שכל אחד מהם לא סביר בפני עצמו: 1. דרעי וליצמן ילכו עם בוז'י ולא נתניהו (דרעי אמר בפירוש כבר איזה שלוש פעמים בצורה חד משמעית שהוא ימליץ על נתניהו - נכון שהוא שקרן, אבל יש גבול). 2. דרעי וליצמן יסכימו לשבת עם לפיד (שהוא מבחינתם התגלמות הרוע). בנוסף, לפיד צריך להסכים לשבת איתם, כשהם ידרשו מבוז'י כתנאי לכניסה לקואליציה, את ביטול הסנקציות הפליליות בחוק הגיוס (משהו שלפיד לא יכול להסכים לו, זה הדבר הכי קרוב שיש לו לאידיאולוגיה כלשהי). 3. כחלון יסכים להיות חלק מממשלה שנתמכת מבחוץ ע"י הרשימה הערבית. לכן התסריט שלך אינו סביר. מה עוד שהחרדים כבר פעם אחת הלכו עם נתניהו על חשבון לבני, ראוי לציין. אלעד, אני מסכים איתך שהבחירות הללו הן על ה"רע במיעוטו" מבחינת רוב הציבור. מה שכן, אין סקר אחד שראיתי, ואני מאמין שאין סקר כזה בכלל, שבו נשאלה השאלה "את מי היית רוצה כראש הממשלה" או "מי הכי מתאים להיות ראש ממשלה" שבו נתניהו לא נבחר למקום הראשון. כך שגם עם המיאוס מנתניהו, הוא עדיין מבחינת המועמדים הרע במיעוטו על פי הציבור, וזה עוד בסקרים שהם לא הולכים ראש בראש (שם הפער אמור אפילו לגדול להערכתי). ארז, אבל בפיסקה הזו אתה מתמקד באחת הדמויות הפחות מוצלחות ברשימה של הליכוד ובדמויות היותר מוצלחות (אולי שפיר לא, אני חושב שהיא אופורטוניסטית עם מוח חלול, אבל יחימוביץ' בהחלט הדמות הכי מרשימה וראויה ברשימת העבודה) במחנה ה"ציוני". כלומר למעשה אתה כן מסתכל פה על אדם בודד ולא על רשימה... לכיוון השני אפשר היה לקחת את יולי אדלשטיין או בני בגין אל מול יוסי יונה, מירב מיכאלי או זוהיר בהלול. מבחינת איכות רשימות - אולי של כחלון היא דווקא האיכותית ביותר, אבל גם חסרת ניסיון בפוליטיקה. אני לא חושב שאם לוקחים גם ניסיון פוליטי בחשבון, יש רשימה כלשהי שעדיפה על השאר בצורה ברורה. לכל אחת את היתרונות והחסרונות שלה, בגלל זה אני גם תומך בהצעה של אלכס לבחירה איזורית. סופר מריו, http://www.mako.co.il/news-military/politics/Article-ab209cdc99e2f21004.htm בעקבות הכתבה של דרוקר (פרשת "ביביטורס") הוגשה תביעת דיבה של נתניהו נגדו, וערוץ 10 ביקש להסיר אותה בשלב מסוים כ"מחווה" אליו ולמצבו הקשה, אז התביעה נמשכה. אני גם כן לא מבין איך יש על זה יחסית מעט תוצאות באינטרנט וזה מחשיד, כי זה היה סיפור גדול בזמנו. זו גם הסיבה שלא נפתחה חקירה מצד ויינשטיין בזמנו. לגבי הסקר, כתבתי על זה כאן בדיון - אם אתה רוצה את הוידאו של אותה המהדורה, אתה מוזמן לחפש. הפירסום של הטיוטה בהחלט מראות שהוא אובססיבי עד כדי עבירה על החוק והטעיית הציבור, כנ"ל לגבי סיפור בנט, וסיפור הגולן זה סתם אנקדוטה כדי להבין את האובססיה, אפילו זהבה גלאון הודתה שלמסור את הגולן זו טעות אחרי מה שקורה כיום בסוריה.
דניס, נתתי את זה כדוגמא. שכולם אומרים "רק לא ביבי" אז אני אומר שזה לא פחות רע נגיד אנשים כמו מירי רגב בתפקיד בכיר. שוב כדוגמא. ברור שלצד מירי רגב יש אנשים לא רעים בכלל וברור שליד שפיר ויחימוביץ' יש הזויים כמו מיכאלי ובהלול. אין רשימה הומוגנית מושלמת. אבל אני פשוט מנסה להסתכל על הרשימה ולאו דווקא נטו על העומד בראשה. גם ככה אף אחד לא מכיר יותר מהמועמד ה6-7 בכל מפלגה, אז לפחות להסתכל על הראשונים שעתידים לקבל תפקיד משמעותי. אני לא חושב שיו"ר ועדת כספים או יו"ר ועדת חוץ וביטחון אלו תפקידים שאפשר להחליק ומה שיהיה יהיה. לא חלילה מוריד מהמשמעות של ביבי או בוז' אבל הבחירות האלה כל כך אישיות שאף אחד לא רק שלא מסתכל על המקום ה5-7, אלה אפילו לא על המקום השני. לפיד/ביבי/כחלון יכולים לשים במקומות 4-8 את איסמאיל הנייה, אלי טביב וצ'ה גווארה וזה לא יזיז בשיט אף בוחר מהבחירה שלו. זאת הכוונה שלי. רוצה לומר שאם אני מתלבט בין מחנ"צ ללפיד אז אני משתדל לא להסתכל לפיד מול בוז' - אלה לראות את שלי, שפיר, כבל, מיכאלי, בר, ידלין, טרכטנברג מול שלח, פרי, גרמן, פירון, אלי כהן ולראות בשיקלול מי יותר יפעל למען הערכים שלי. אם לפיד לדוגמא יהיה בתפקיד מסויים סביר אבל גרמן (שרת הבריאות) תתרסק ואלי כהן (שר הרווחה) יכשל ויעקב פרי בכלל לא יגיע לכנסת, אז לא כזה להיט לבחור ב"לפיד".
ברגקאמפ: א. החרדים קרוב לוודאי ימליצו על נתניהו, זה נכון. אבל להרצוג מספיק לרתום את כחלון ואז יש לו גוש חוסם גם בלעדיהם, ואז האפשרויות שלהם יהיו להיכנס לממשלת הרצוג או להישאר באופוזיציה שוב. מההיסטוריה הלא קצרה של המפלגות האלה יש לי תחושה שאני יודע מה הם יבחרו. ב. לפיד יסכים לשבת איתם, הוא כבר אמר שהוא לא פוסל אף אחד. האם הם יסכימו לשבת איתו? לדעתי כן. המפלגות האלה לא בנויות לאופוזיציה, בממשלה האחרונה הם נשארו בחוץ לראשונה זה 200 שנה וזה גרם להם ליילל בהיסטריה. ג. אין ספק שהחלק הקשה יהיה לרתום את כחלון לגוש החוסם, אבל ההתבטאויות האחרונות שלו מרמזות שגם זה יכול להיות. די ברור שיציעו לו את משרד האוצר ועוד תיקים בכירים לחבריו, והוא כבר אמר כשהתארח ב"גב האומה" שאין לו עניין לשבת באופוזיציה (לדעתי זו טעות לכל פוליטיקאי לומר את זה אבל זה מה שהוא אמר).
@Michael Carrick, לא שאני חושב שההיסטוריה רלוונטית, וגם אם כן אז אני רואה פה בחירה סלקטיבית איזו היסטוריה לזכור ואיזו לא ("החרדים" כבר תקעו את לבני במצב דומה), אתה חוזר על טעויות לגבי החרדים שכבר העלו בפנייך ("לא היו באופוזיציה עד לאחרונה", "שותפות עם לפיד סניור", חוסר הבחנה בין שתי המפלגות והכרה בכך שיש שתיים וכו'...). קמפיין רק לא ביבי טוב אולי לקולות הבוחרים, אבל בקרב הפוליטיקאים לא עושה רושם שזו הגישה אצל כל אלו שבוז'י ולבני צריכים לשכנע.
לא לא, רבין לא ״התייעץ״ עם בן גוריון. הוא היה במסלול הישיר לקריסת מערכות ונסע לבקש מילות עידוד. בן גוריון השפל, שכל מטרתו היתה לחתור תחת אשכול השתמש במצב הקשה של רבין הנחית עליו מכה מוראלית קשה ושלח אותו לדרכו. רבין לא ״ישן״. כאשר אתה לוקח כדורים (Tranqualizers) אתה לא ״ישן״. אתה גמור לזמן השפעת הכדורים. פרקטית לא כשיר לכלום. באותו יום (ערב הקריסה של רבין, לפני שהוא הלך לנמנם) הוא ביטל (הוא... לאה. לאה ביטלה, לאה גם הזמינה* את קצין הרפואה הראשי שאבחן אותו כסובל מחרדה) סיור בגבול הדרומי ונפגש עם ויצמן, לו לכאורה (על פי ויצמן) הוא הציע את תפקיד הרמטכ״ל. ויצמן סירב בטענה שזה יפגע במורל של המדינה והצבא (עוד אחד שרק ״סתם הרים מורל״). ויצמן לאחר אותה פגישה לתקופה קצרה (לא זוכר כמה זמן) היה הרמטכ״ל בפועל ואכן פעל רבות. בעיקר פעל לקידום תוכניות התקיפה נגד מצרים שבסופו של דבר הכריעו את המלחמה בכמה השעות הראשונות שלה. כל הפרשייה הוסתרה מהציבור (במשך כמה שנים). *לאה הזמינה לאחר ששמה לב שבעלה (שצוטט מאוחר יותר ואישר את הדברים) לא אכל או ישן וכמעט ורק עישן במשך תשע ימים. בעקבות תחושת האחריות והפחד שנפלו עליו (כך הוא האמין) לגורל המדינה והעם כולו. הוא האמין שהוא במו ידיו אחראי לכך שהוא הוביל את המדינה לאסון ולמלחמה קשה תחת התנאים הקשים ביותר (זה ספציפית יוצר אצלי לפחות תחושת סימפטיה לרבין, ותחושת גועל וסלידה מבן גוריון הנבל).
עוד פעם, רבין כרמטכ"ל פיקד על הצבא במשך שנים בהם התכוננו למלחמות ובמלחמה עצמה. הוא גם בין אלה שלחצו על המכה המקדימה. מי שחושב שתוך יומיים-שלוש אפשר לעשות הוקוס פוקוס כדי שתוך 6 ימים ננצח את צבאות הערב, חי בסרט גדול ביותר ומבלבל את המוח. הכי פשוט שאפשר.
לגבי העניין עם טומי לפיד-זה מה שכתוב בויקיפדיה: "תחילת המשא ומתן הקואליציוני עם סיעת יהדות התורה, בעקבות פרישת מפלגות הימין מממשלת שרון עקב תוכנית ההתנתקות, גרמה לכינוס ישיבת מועצת שינוי, שבו נתבקשה להכריע בשאלה האם צריכה שינוי לשבת עם החרדים בממשלה. בתמיכת ראשי המפלגה כולם, קיבלה המועצה את ההחלטה להישאר בממשלה בכל מקרה." כלומר אכן לא זכרתי נכון והן לא ישבו בפועל יחדיו בממשלה, אבל מהפסקה הזאת ניתן להבין שהייתה הסכמה לכך מצד שני הצדדים. לגבי "לא היו באופוזיציה עד לאחרונה"-זה לא רחוק מהאמת. מאז שהוקמה ש"ס היו רק שתי ממשלות בלי חרדים, כשלראשונה כאמור יהדות התורה הצטרפה באמצע, והשנייה היא הנוכחית. השורה התחתונה-המפלגות האלה הסכימו לשבת עם ואצל כל אחד, גם אצל רבין וברק.
דניס ברגקאמפ. אני לא ראיתי את התוכנית, אז אין לי מושג אם על החשבונית היה כתוב "מבוטלת" או לא אבל בנוגע לפרסום של דו''ח המבקר אז איך אתה יודע שהוא סילף שם את הדברים? ראית את הטיוטה של המבקר? כי אני לא מצאתי אותה.
מסכים, גם קשה מאוד לעמוד את רמת הדיוק של כל הסיפורים האלה. אין ספק שרבין היה אישיות שנויה במחלוקת וטרום המלחמה נראה כמי שלא כשיר לעמוד בראש המערכת הצבאית, אבל לא יודע אם זה היה עד כדי כך חמור בהתחשב בהצלחה הכבירה של המלחמה ההיא.
סופר מריו, תקרא את אלה לגבי פרסום הטיוטה (לפי הסדר): מעריב: מה הסיבה שלראשונה בחיי אצביע ליכוד | Maariv טיוטת דו"ח ביבי טורס – תשובה לטענות ליבסקינד, יואב יצחק ו"ישראל היום" | הבלוג של רביב דרוקר קלמן ליבסקינד - תשובה לרביב דרוקר+++קראתי את התשובה... | פייסבוק כמה דברים לקראת שבת: אם זה אמיתי... מאיר דגן: מדוע כלי התקשורת שמיהרו לאמץ בחום את הביקורת הפוליטית של מאיר דגן לא התעניינו באינטרסים העסקיים שלו? | העין השביעית הביטחוניסטים: דבר שר הביטחון, משה בוגי יעלון, במסיבת העיתונים 11.3.15 ערב טוב, שמענו היום בכירים לשעבר במערכת הביטחון בדברי ביקורת על מדיניות הממשלה. קודם כל אני מכבד את בכירי מערכת הביטחון לשעבר. לא תשמעו ממני השמצות אישיות, אך הם טועים. יש היסטוריה של טעויות, גם לי אישית. כתת-אלוף, לפני שהכרתי את הסכם אוסלו, חשבתי שזה יכול להיות דבר נכון. כשהתמנתי לראש אמ"ן בשיא אוסלו, תחת ממשלתו של יצחק רבין ז"ל, והתחוור לי מה הוא ההסכם, התפכחתי. והם תמכו ואפשר למצוא הרבה ציטוטים , היום תחת הכותרת של "מפקדים למען ביטחון ישראל" , אז זה נקרא "המועצה לשלום ולביטחון" - טעו. הטעות הזו עלתה לנו בלמעלה מאלף הרוגים. גם ההתנתקות, שכרמטכ"ל התנגדתי לה ומחבוץ ומבפנים היו בכירים במערכת הביטחון שתמכו. התוצאה לנגד עינינו. גם בבחירות 2006 שמענו סיסמאות מהסוג ששומעים היום ושמענו לפני אוסלו - "צריך לתת תקווה". אז אני מזכיר שלפני אוסלו - הייתי מפקד אוגדת יהודה ושומרון לפני אוסלו - לא שלא היו פיגועים, אבל מספר ההרוגים לא התקרבו בכלל למספרים שלאחר אוסלו. ואז הייתה תחושה של אין יוזמה, לא עושים ושצריך לתת תקווה. ראש ממשלת ישראל לשעבר, אולמרט, ב-2006 נבחר על זה שצריך לתת תקווה ואחרי ההתנתקות ניסה להוביל מהלך של התכנסות ביהודה ושומרון, שנתמך על-ידי מפקדים ובכירי מערכת הביטחון לשעבר, אז תחת הכותרת "המועצה לשלום ולביטחון". ולמזלינו זה לא קרה. כי אם היינו יוצאים מיו"ש אז, הייתה חמאסטן כמו ברצועת עזה. לא צריך ללכת רחוק בהיסטוריה כדי להבין את ההשלכות על הביטחון שלנו, כאשר מתוך השטח מייצרים רקטות, חופרים מנהרות, מקבלים אספקה מבחוץ מאיראן או מספקים אחרים. ממשלת חמאס עם זרוע איראנית וארגוני ג'יהאד עולמי – זה מה שיש בעזה ועלול היה להיות ביהודה ושומרון. האם זה היה משפיע רק עלינו לרעה? מרגמות על נתב"ג, רקטות על גוש-דן, מטוסים לא יכולים להמריא גם משדות תעופה צבאיים כמו רמת-דוד ונבטים. ומה היה קורה עם ממלכת ירדן במצב הזה? עכשיו לפני האתגר הזה, אנחנו עמדנו כממשלה בשש השנים האחרונות. אני מזכיר את הלחץ על רה"מ נתניהו בתחילת הקדנציה הקודמת להגיע להסדר עם הפלסטינים תוך שנה, שמשמעותו יציאה מיהודה ושומרון. בקדנציה הזו הצהרות כאלה ואחרות אז לעתים צריך לעמוד איתן, בוודאי מול לחץ פנימי עם הסיסמאות "צריך לייצר תקווה" - שהופכת לאשליה, שתמיד עולה במחיר דמים – ודאי גם מול לחץ חיצוני, כפי שרה"מ נתניהו עמד בשנים האחרונות ואני יודע מה אני מדבר. הצעת תכנית כזו, תכנית אחרת. וכל זה נתמך תמיד על-ידי בכירי מערכת הביטחון לשעבר, שלא תמיד בקיאים בפרטים, לא תמיד יודעים את הנושאים, חלקם לא עסקו בנושאים האלה בהיותם בתפקידים. אבל הדרגה, השם, העבר, משמש כדי לדבר כפי ששעמנו את הדברים היום. ואני אומר לכם שאם לא אנחנו היינו בשלטון בשש השנים האחרונות, אז הייתה חמאסטן ביו"ש. כי אז זה מדבר השמאל. ושמעתי גם טענות על למה רה"מ עומד בחזית בנושא האיראני? עדיף היה שנהיה מאחור - אני מסכים. קודם כל אני מכיר את הנושא האיראני ואת הפעילות של רה"מ בנושא. מאז שנות התשעים. בקדנציה הראשונה שלו ב-96, הייתי ראש אמ"ן שלו. הנושא הוצף על-ידינו ועל-ידי ממשלות ישראל מ-94. ולכל אורך הזמן ניסינו להיות מאחורי הקלעים ואילולא נעשו דברים, לאיראן כבר הייתה יכולת צבאית גרעינית היום. בשלב מסוים הסתבר לנו שאף על פי כן ולמרות הכל, למרות שיחות משנות האלפיים של האירופים ולאחרונה הנכונות האיראנית להגיע למו"מ, כתוצאה מלחצים שאילולא העמדה הישראלית לא היו קיימים. הסנקציות הופעלו כתוצאה מעמדה ישראלית עיקשת וקשוחה וכשרה"מ ישראל מגלה שיש ממשל אמריקני שמוכן ללכת להסדר שהוא רע - ע"פ כל בעל מקצוע שעוסק בתחום - ובאין ברירה בסוף צריך לסמן קו אדום בעצרת הכללית שהמשטר האיראני מבין אותו ולא חוצה אותו. ולאחרונה לקראת ההסכם הרע, אנחנו מבינים שהדרך היחידה לנסות לעצור את פרויקט הגרעין האיראני, לפני הפעלת כח, זה לבוא אל הקונגרס שהוא הבלם האחרון אז גם זה הופך לנושא פוליטי למרות שלא אנחנו בחרנו את העיתוי. במקום שיהיה גיבוי של כל המפלגות הציוניות למהלך של רה"מ, זה מנוצל להתקפות פוליטיות ומחליש את עמדתינו בחוץ ואולי ממשלה אחרת לא תעמוד על כך והיחסים עם האמריקנים יהיו יותר נוחים וכמובן איננו רוצים לפגוע ביחסים ואני יכול להעיד שהיחסים העמוקים לא נפגעו. וגם על זה אנחנו מותקפים. ברור שמי שמציע ומתקיף אותנו מבפנים, מהשמאל, בעיקר ציפי ובוז'י, יכול להיות שהיחסים שלהם יותר נעימים עם האמריקנים, אבל ראינו מה קרה כשממשלות ישראל נכנעו ללחצים, בין אם זה הבחירות של החמאס ב-2006, ובין אם זה לפני כן – מוחאים כפיים על התנתקות ואחר כך ישראל נשארת לשלם את המחיר והמערכת הבינלאומית שוכחת ומפיקה את דו"ח גולדסטון. וגם תוקפים אותנו על "כישלון מול החמאס". אם זה כישלון, אז למה החמאס מורתע? יותר מאשר אחרי "עופרת יצוקה". מלחמה מבחינתינו זה לא משחק ילדים וכמו שאתם רואים, רה"מ ואנוכי כשר הביטחון לא מחפשים הרפתקאות, מנהלים מדיניות אחראית ובשיקול דעת וללא ספק, מי שחווה מלחמות, מבין שפעולה צבאית היא המהלך האחרון. אם יש אפשרות לעצור משהו – פרויקט גרעין באיראן, ירי רקטות – לפני פעולה צבאית, נוקטים בזה. אבל לעתים אין ברירה וצריך לנקוט במהלכים. ופה שוב – סיסמאות. מצד אחד – למה מכריעים, למה לא מנצחים, למה לא ממוטטים, למה לא מחסלים? מצד שני – למה לא עושים הסכם עם החמאס? אי אפשר להחזיק מקל בשני קצותיו אבל זה משקף את המתח ואת הדיונים שאנחנו מקיימים ובסוף מגיעים למסקנה מה נכון לעשות ומה לא נכון לעשות גם באשר להבאת השקט לתושבי עוטף עזה. ולצערי כשזה נוגע רק לסיסמאות, אז נדמה שיש פתרונות של זבנג וגמרנו. יש כאלה שמציעים שלום עכשיו, יש כאלה שמציעים מלחמה עכשיו, הכרעה עכשיו, הסכם עכשיו. צריך לייצר תקווה. התקוות האלה שלצערי פוליטיקאים המציאו בשנים האחרונות, שילמנו עליהם יותר מדי מחירים בדם. ואני חושב שרה"מ מוכיח את עצמו בשש השנים האחרונות, בהובלה אחראית, בהובלה שקולה, בהובלה שמסתכלת על כל התמונה. גם על שיקולים איזוריים, בינלאומיים ובעיקר על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל. ועכשיו תוקפים על המצב הביטחוני של היום. "מאז לא היה מצב כל כך גרוע וקשה". זה מצב קשה? שוכחים. אני זוכר את מלחמת ההתשה, את מלחמת יום הכיפורים, אחר כך תקופת טרור, תקופת רקטות וטפטופים, פיגועי התאבדות. והשקט הביטחוני הזה גם הוא לא מובן מאליו. הוא פועל יוצא של הובלה אחראית, של מדיניות שקולה. זה לא כתוצאה מאי עשייה, זה מעשייה רבה. ונותנים לנו כל מיני הצעות למה לא מדברים עם זה ואחר כך מאשימים אותנו, כשאנחנו כן מדברים, בצורה מעוותת – אפרופו הפרסום המניפולטיבי של המסמך. ידינו מושטת לשלום לכל מי שמעוניין ברצינות לדבר איתנו על שלום. אבל שלום איננו מבוסס לא על ויתורים, לא על נסיגות, לא על הסכמים כתובים על-ידי עורכי דין שאין להם גיבוי ולא על-ידי טקסים או ועידות שלום. שלום מבוסס על אינטרסים משותפים, על אינטרסים שבחלקם עם הרתעה, שחלקם הם זרים וזו הדרך שראש הממשלה מוביל את מדיניות הביטחון של מדינת ישראל בשנים האחרונות וזה ההסבר שלי לשקט היחסי שכולם נהנים.
