דיון דמעות המונדיאל

אני רואה שכולם התחילו את הסיכומים, אז אני אצטרף. אולי יש בי צד שרצה שנוכל להחזיר את הגלגל אחורה ביומיים, אבל אי אפשר...
פעם ראשונה בחיי שאני רואה טורניר של אנגליה עם אנגלופילים אמיתיים ולא עם חבריי הדבילים (אין מה לעשות, חוץ מאחד כולם מתלהבים מהצד הלא נכון של הכדורגל!) או עם אבי שנהנה יותר מכדרור של אנתוני פארקר מאשר מכדרור של סטיבי ג'י, זה היה שינוי נפלא שסיפק המון רגעי שמחה לכולנו, אני בספק אם אפשר למצוא בארץ אווירה טובה יותר מאשר המקהלה השמחה של שלושת האריות, הייתה אווירה פשוט מדהימה שכל מי שראה התמכר, אנשים באו ממרחקים כדי להנות כמו שצריך ממשחק של אנגליה, עם אנשים שיודעים להעריך את קדושת הממלכה.
את הפוגי הכרתי בעונה האחרונה, נהגתי לפקוד את המקום פעם בשבוע לפעמים כדי לקלוט את שידורי טוטנהאם, שממש כמו שידוריה של אנגליה היו טופ פריוריטי של מנהל המקום אלון, גם כשהיו משחקים יותר אטרקטיביים על מנת שאני, "האריה הפקיסטני" כפי שכינה אותו סטרטפורד הלא הוא המשתמש 'רובי קין' ואוהד טוטנהאם נוסף נוכל להנות מיקירת נפשנו.
במהלך העונה יצא לי לפגוש גם את משתמשי הפורום סטרטפורד אנד ואיסטלנדס, אנשים משכמם ומעלה וחברה מצויינת למשחקים, כשכואב לי אנגליה אני מניח שבאיזשהו מקום כואב לי עליהם, כי אני יודע שלהם זה חשוב אפילו יותר משזה חשוב לי, כל כך הרבה כאב מעורב בזה שאני פשוט לא יכול לעשות כלום חוץ מלכתוב.
אז אני אשתדל לסכם. הפאב כשלעצמו הוא פאב שכונתי (כשאצלי זה תרתי משמע, בהליכה אני מגיע לשם ברבע שעה) לתפארת, עוד לא ראיתי יישום כל כך מוצלח של הפורמולה הזאת בארץ, אנשים נפלאים, אחלה מבחר של שתייה מיובאת, ואם מוסיפים לכל זה את האווירה הנפלאה שהייתה שם בשלושת השבועות האחרונים, מקבלים את מה שהפוגי היה עבורי במונדיאל הזה. אני רק מקווה שהאווירה תחזור במלוא תפארתה. המקום אמנם קטן, אבל העובדה שבכל הזדמנות היה מלא לחלוטין ואף הגיעו אנשים אחרי זה רק כדי לקבל איתות מאלון ש"סורי, לא נשאר מקום", מעידה לדעתי על טיבנו כאוהדים.
אני כמובן שמח שיש לי ההזדמנות לקרוא את דיעותיהם של האנשים היקרים בפורום הזה, וכמובן מקווה להמשיך לפגוש אותם מפעם לפעם.

איפשהו הקיץ שלי הסתיים, כי תכלס מה ההבדל בין קיץ לחורף חוץ מקצת ים ומזגן, אני לוקח המון זכרונות נפלאים מהפאב הקיץ הזה - כתב המקומון השקרן, המתח מול טרינידד שנשבר סוף סוף אחרי 80 דקות יחד עם אנגלי אסלי איתי, לטס גו פאקין מנטל הזוי מול שוודיה, איתי כמעט מקריב את משקפיו לממלכה מול אקוודור תוך כדי חגיגות היסטריות... וגם הדמעות והעצב שאחרי פורטוגל, לצערי.
עוד ניפגש. בטוח.

 

אני שבור לחלוטין,נגמר לי המונדיאל,אנגליה שלי בחוץ.

לא יכולתי להכנס הביתה אתמול,לצרות של האישה ולפינוק של הילד,מצאתי את עצמי משוטט בדיכאון ברחובותיה המכוערים של חדרה רבתי,היה חסר לי בקבוק בירה ביד וקול מתכתי כדי לשיר את שיר השיכור.

אתמול נפרדתי (בעצב רב) מאלון שאירח את כולנו אירוח נפלא,שני דברים יזכרו אצלי לטובה מהמונדיאל הזה....
1.האחדות של כולנו...ארסנל,סיטי,צ'לסי ,חלאות,טוטנהאם,ליברפול וכו' כולנו היינו אריות.
2.הבירה המשובחת שהתוודעתי אליה לראשונה-ניוקאסל,אחלה בירה.

מבטיח לחזור לפוגי למשחקי ליגה תכולים,לדרבי(יהיה נחמד אם ניטשה יסע לראות עוד הפסד)למשחקי המוקדמות של היורו ואפילו סתם למפגשי אוהדים.

אני לא יודע עד כמה יעניין אותי המונדיאל,מי נשאר?גרמניה שנואת נפשינו,צרפת שכל מילה מיותרת,איטליה המושחתת ופורטוגל שזרקה אותנו ואת ההולנדים החביבים.

לי הכי חשוב שהאיטלקים יעופו קיבינימאט.

שוב תודה לאריות,לאלון,לכל האוהדים המסורים בפוגי ולאנגליה שתמיד איזה אדיוט אחד מוציא אותה מהעניינים וכמובן-פנדלים מזורגגים.

השבור. :aaa12:

 

אז הגיע הזמן, בצער גדול, לסכם.

את שלושת האריות אני מכיר היכרות מוקדמת. רובי קין ואיסטלנדס הם אחיי הירוקים לצרותיה של הפועל כפ"ס החבוטה וההיכרות שלנו החלה לפני שנים רבות. את סטרטפורד הכרתי לפני שנה בערך.
כמי שהכדורגל הוא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלו כל 30 שנות חייו, פתיחת פאב שישדר אוירה של כדורגל הייתה מסלול טבעי של התרחשויות עבורי, ויחד עם זאת, רק אחרי שהכרתי לעומק את שלושת האריות ורק עכשיו, אחרי שתם באופן טרגי הקמפיין של הנבחרת האנגלית במונדיאל 2006, אני יכול להגיד שלראשונה בשלושת שנות קיומו הגשים הפוגי את אחת המטרות המרכזיות שעמדו בבסיס ההחלטה להקימו והפך, לשלושה שבועות מדהימים, להיות כמו הפאבים שראיתי בשכונותיה הצדדיות של של כל עיר, כפר ועיירה אליהם נקלעתי בשיטוטיי ברחבי האי הבריטי.
(המטרה המרכזית, בסופו של עניין, היא ליצור בית לאוהדי הפועל כפ"ס סמוך לאיצטדיון המקומי).

אנשים שלא מעידים על עצמם כאוהדי אנגליה ונקלעו למקום במהלך משחקיה של הנבחרת ניגשו אלי אחרי המשחק ואמרו לי שמעולם לא חוו חוויית כדורגל שכזו, ושעוד לא נתקלו בחבורת אוהדים שמצליחה לגשר על פער של אלפי קילומטרים שבין המגרש לאיזור התעשיה של כפ"ס וליצור אוירה שגורמת לצופה לחשוב שהוא נמצא בפאב בגלזנקירשן ממש מחוץ לאיצטדיון, או לחילופין באנגליה.
העובדה שהפאב החל להתמלא כבר שעתיים לפני המשחק, תרבות השיחה בעמידה עם הבירה ביד, השירה האדירה ברקע כבר שעה ארוכה לפני המשחק, הבדיחות, משחקי הכדור בחוץ. הכל היה כאילו תלוש מהמציאות הישראלית האפורה.רק הקיץ הישראלי וחסרונה הבולט של חנות הפיש אנד צ'יפס בחוץ הזכירו להם שזו בכל זאת כפ"ס...

הפוגי חוגג יומולדת 3 בעוד שבועיים. בשלוש שנות קיומו שודרו בו מאות משחקי כדורגל. עברנו יורו, שלושה טורנירים מלאים של ליגת האלופות, שלוש עונות כדורגל בארץ ובאירופה, 2 קמפיינים של משחקי מוקדמות (ליורו 2004 ומונדיאל 2006) - ולמרות כל אלו, עוד לא היה כדבר הזה בפאב הקטן שלנו.
האלוהים שלי הוא אלוהי הדברים הפשוטים. לא שפכתי מיליונים על עיצוב גרנדיוזי בידיעה שאוירה לא קונים בכסף. אוירה נוצרת על ידי אנשים וכל אחד ואחד מאוהדי נבחרת אנגליה שהיה נוכח בפאב בחמשת משחקיה היה שותף ליצירת חוויה שתשאר לנצח חקוקה בדברי הימים של הפוגי.

הציניקנים יאמרו "בטח שהוא מדבר ככה, הפרנסה מאוהדי אנגליה טובה יותר מאשר זו שמגיעה מאוהדי צרפת", מי שירצה שיחשוב ככה. מי שמכיר אותי ואת המקום יודע שאתמול נשבר לי הלב בשבילכם.
רק להבין עד כמה כבשתם את המקום - קיבלתי אתמול מספר הודעות SMS מנחמות מלקוחותי הקבועים...

תודה חברים על שלושה שבועות נפלאים של חוויית כדורגל מרגשת שהענקתם לי ולצוות. זכיתי להכיר אנשים נפלאים וחמים. אוהבי כדורגל אמיתיים שגם ידעו לפרגן (אין לכם מושג כמה זה חשוב בסצנה שיודעת, בדר"כ, רק לקטול).
תודה מיוחדת לשלות חבריי האריות (וסטרטפורד - דרכך לאיתן, מבחינתי הוא אריה רביעי).

לסיום, הצעיף שנתלה על ידי סטרטפורד בסמוך למסך שעה לפני המשחק הראשון מול פארגוואי ישאר במקומו על שירד המסך על המונדיאל.
החור בקיר ישאר כמורשת קרב לדורות הבאים.

ואיך אמר סטרטפורד - יהיה טוב.

 

לא יודע אלון אם אתה זוכר אבל חודשים אחורה באחת הפעמים ששלושתנו ישבנו אצלך ודיברנו על הגביע העולמי הקרב ובא הבטחנו לך הרים וגבעות בכל הנוגע לאווירה וכל המסביב כשאנגליה תשחק,אני חושב שעמדנו במילה שלנו.
יש אנשים שיראו ורואים זאת כהתנשאות,שחצנות,יוהרה כאשר אני מדבר על אהדה שלי/שלנו לעומת הרוב,
הסטנדרטים שלי/שלנו לעומת האחרים,כאשר אני מדבר על אהדה ישראלית לעומת אהדה אנגלית,גם פה בפורום,חלקם נעלבים,חלקם מבטלים זאת אבל אני בטוח שכל מי שהיה בפאב וראה את המשחקים או אחד מהם איתנו ראה משהו שלא היה רגיל או לא ידע עליו לפני ומבין על מה אני מדבר,
וזה מעבר לשירה,זה מעבר לדגלים ולצעיפים,זה משהו שנולדים איתו,זה משהו בפנים ואת העוצמה של זה אפשר היה לחוש גם ברגעי השמחה וגם ברגע העצוב אתמול,
הכדורגל,אנגליה(ויונייטד בשבילי)בלי זה אין טעם לחיים שלי/שלנו(בשבילך כ'ס ואחרים הקבוצות שלהם)
זר לא יבין זאת,אוהד כדורגל ממוצע גם כן לא יבין זאת,
וזה מה שמייחד את הקהל האנגלי(וזה נכון גם לגבי אהדת הקבוצות)מכל השאר,בזה אנחנו תמיד הטובים ביותר ואף בעיטות 11 מטר לא יוכלו לקחת זאת מאיתנו.

דיברתי עם איסטלנד רובי והפיל לפני כמה דקות,אתם בוודאי תקראו על חלק מהחוויות שהם עברו,אני מפחד לראות את הווידאו שהם צילמו מחשש להתקף לב,

אנגליה,בטוב וברע.

 

מילים כדורבנות, אלון וסטרטפורד.

אני יכול לומר שלפני "עידן הפוגי" שלי, הייתי בהרבה פאבים ששידרו ספורט. המון. כמנהל הפורום הזה, כאחד שכתב לכמה אתרי מעריצים רשמיים ולא רשמיים של קבוצות שונות (לרוב על הקשר אליהן מכדורגל אנגלי), ולפני כן בתפקיד שולי בתפוז קיבלתי הזמנות שונות שלרבות נעניתי להן, הייתי ב"אולימפיקו", "מייק'ס פלייס", "מולי בלומ'ס" ועוד כמה שקשה לי להיזכר בהם בת"א, וכמובן הזדמן לי להיות ב"מאש" שהיה בעיניי המקום לאנגלופילים.
שום דבר, גם ההיכרות שלי עם ערן ממשחקי טוטנהאם העונה, לא הכינה אותי לטירוף הכל כך מהנה של הפוגי במשחקי אנגליה. אחרי המשחק מול פרגוואי ידעתי שאין אופציות אחרות - רק הפוגי.
בניגוד ל"מאש", שכל אחד בא לבד או עם כמה חברים, בפוגי הכל הרגיש מאוד ביחד, מהר מאוד כולם הכירו כמעט את כולם והיה כיף לא נורמלי, כולם מעודדים ביחד, שמחים יחד בהצלחות וכפי שראינו אתמול, גם כואבים בנפילות.
כמעט שלוש שנים לא הייתי בחו"ל, אבל בפוגי הרגשתי שקפצתי לאנגליה כמה פעמים. אני אפילו זוכר פעם אחת שאבי מלר הגיע, אם אני לא טועה משחק של טוטנהאם נגד ליברפול, כשלפני כן היה הדרבי של מנצ'סטר, היה די מלא ושמח ובחוץ היה קריר וגשום, אז אני וארתור (למי שלא יודע, כותב ותיק בפורום תחת השם "ראול" ואיש המטבח של הפוגי) התחלנו לדבר על כך שאולי אנחנו בטעות איפשהו בלונדון או מנצ'סטר. רק עכשיו אני מבין כמה זה קרוב לכך.

כל שנותר לי לאחל לאלון שרמת ההצלחה עם אוהדי כפ"ס תשתווה לזו שלהאנגלופילים, כי אז אני מאמין שבאמת תגיע למה ששאפת לו. הפוגי אולי לא הפאב הכי גדול או מפואר בארץ, אבל יש לו את הלב הכי גדול, ואני חושב שזו הסיבה שיותר ויותר אנשים נקשרים אליו.
אני מקווה שנצליח לשחזר את זה עוד שנתיים, כמו שכתבתי איפשהו בפורום, אני ממש לא יודע איפה אני אהיה עוד שנתיים, אוטוטו אני מסיים את הצבא ומי יודע לאן הזמן ייקח אותי, אני רק יודע שכל עוד אני בישראל בתקופה הזו ומתכננים לשחזר את האווירה בפוגי, אפשר לספור אותי בפנים.

ורק שתבינו כמה עצוב לי עכשיו, כשאני קורא את תחילת הדיון עולות לי דמעות לעיניים. אתמול בלילה בבסיס שמתי את השיר Come on England שגם הוא התנגן בפאב וגם אז, החנק הנוראי בגרון...

 

עד הרגע האחרון הייתי בטוח שאני מגיע לפאב לראות את המשחק, כל כך ציפיתי לפגוש כבר את כולם ולראות את האווירה המדהימה ששמעתי עליה בסיפורים, אבל בסוף כמה חברים שלי ביטלו לי, גם מבחינת זמנים לא הסתדר לי, אז ויתרתי על המשחק, והתנחמתי בזה שאני אגיע לראות את חצי הגמר.
אני עוד מעט מתגייס, מי יודע אם יהיה לי זמן להגיע לפאב, בטח שלא במשחק של הנבחרת. תשמרו לי מקום ב-2010.

 

את חצי הגמר של 1990 ראיתי במועדון הקצינים (וכולי חפ"ש) בבסיס נידח, וגרמתי לעיקוב של כמעט 3 שעות ביציאה לתרגיל מסכם של קורס מכי"ם. אין העומד מפני הרצון!

 

קיימתם את כל ההבטחות, ובגדול, אבל לרגע לא הטלתי בכך ספק.

אם יש דבר שאני מסכים איתו יותר מהכל הוא ש"זר לא יבין זאת", אבל זה היה היופי במשחקי נבחרת אנגליה במונדיאל הנוכחי. לדעתי לא היה ולו אחד בפאב שהיה "זר" לתרבות הזו וזה מה שהפך כל צפיה, בכל משחק, לקרנבל של ממש.

הוטספר, אולי זה אני, אבל משנים על שנים אחרי הקבוצה החבוטה והאומללה שלי למדתי שרצף ארוך של אכזבות מכין אותך לקראת השמחה האדירה של קטיעתו. בגלל זה אני מודה לאלוהי הכדורגל שבחרתי בגיל 6 לאהוד את הפועל כפ"ס שהעניקה לי רגעים אדירים של אושר לפני חודש וחצי כשניצלה מירידה בטוחה וודאית בשניות הסיום של העונה (אין מה לעשות, כנראה שזה מה שאני אחגוג עם הקבוצה שלי עד סוף ימיי, אבל אני מקבל את זה בהכנעה והמון אהבה).
תחושת המחנק בגרון, הדמעות בעיניים ושברון הלב הופכים אותנו לאוהדים טובים יותר, מסורים יותר, מאמינים יותר ונאמנים יותר.
תשאל את סטרטפורד שכתב לי היום בהודעת SMS שיורו 2008 כבר סגור. כל המשחקים לפרוטוקול... http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/champions.Xxx

 

אני גמור מעייפות ונכנס לישון.
שאני אקום אני אסכם את החוויה שעברנו.
שוב עפנו עם דמעות,אבל את החוויה אני לא אשכח לעולם.

 

לא מאכל שזה ניגמר. יש בי עדיין תחושה ורצון להאמין שביום רביעי אנחנו ניפגשים שוב לראות את חצי הגמר.


תודה לאלון, ולפאב המדהים הזה על האירוח.http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/wink.Xxx


I am England Till I Die
I am England Till I Die
I Know I am I Sure I am Iam England Till Die !!!!

 

באמת לכו תסבירו מה זאת אהבה. לכו תסבירו לאנשים למה נבחרת ישראל לא עניינה אותי בשיט ומה שבאמת עניין אותי זה אנגליה. לכו תסבירו את זה לחברים בצבא שכל הזמן מחזירים אותי במכוון לאותם נקודות רק כדי לשמוע שאני אוהב את נבחרת אנגליה יותר מנבחרת ישראל.
זה משהו שמרגישים. כשישראל לא עלו זה גרם לי לא יותר מאדישות, אבל עד עכשיו אני סוחב את הכעס שבהדחה של אנגליה.
תודה לאל שהעונה לא מתחילה מחר. אני פשוט אדיש לכל מה שמסביבי, אין לי כוח לכלום, שעמום אמיתי. העובדה שמחר המונדיאל חוזר, בלעדינו, רק מגביר את התחושה הזאת.

אלון, אני מסכים איתך, אבל כשאני רואה פנים של אנשים מבוגרים ממני ב-10-20 שנים שעדיין מחכים על זה, אני מתחיל לתהות למה דנתי את עצמי (כמובן שאין שליטה על זה, והאהבה מנצחת הכל).
שכחתי גם לציין, אבל הודות לפוגי פיתחתי סימפטיה לא קטנה להפועל כפ"ס. באמת שבמחזור הסיום עקבתי אחריכם, העניין הוא שכדורגל ישראלי ממש לא עושה לי את זה, אבל את הסימפטיה שלי כבר קיבלתם!

 

שלום לכולם - חזרנו
עדיין לא ישנתי ב48 השעות האחרונות מאז ההפסד (מלבד ניקורים במטוס , ובנסיעה מבוכום לפרנקפורט אתמול ) וגם עכשיו אני חייב לסדר ענייני עבודה , ובכל זאת ,קצר מאוד לפני סיכום.
המשחק מסתיים ב7 שעון גרמניה ,ואלפי אנגלים זוחלים לרכבות ולאוטובוסים ,אני , ערן ויובל אחי מתקשים לשיר ביחד עם האנגלים e.t.i.d ובכל זאת נסחפים לאוירה הכללית ,אחרי חצי שעה בדרך לרכב השכור אני אומר לחברה , שזהו זה !! אני מוריד הילוך עם הנבחרת ,עם הסיטי , עם כדורגל ושדיי ,אני תמיד אהיה שם ,אבל זה כבר לא יעזור כמה אני ארצה ניצחון ,כי הרי זה לא תלוי בי ,ואים הוא יבוא אז יופי. בקיצור הרגשה רעה שגם כוללת את המשפחה שלי ,ושעד כמה כולם סובלים בגללי ,ואך אני מוותר על שעות אושר איתם ,בשביל הנבחרת , שלא לדבר על הכסף שאני שורף על האהבה שלי .
אחרי 10 דקות בדיוק כשכולם עדיין שבורים וחנוקים מדמעות ,אנחנו חולפים על פני קארוונים של אוהדי אנגליה ,משאיות מקושטות וים של צבע אנגלי ,ומכל מיני חורים נידחים באנגליה , ו... הופ !! החשמל חוזר לי גוף , ופתאום נולד הריגוש והתכנון הבא , נוסעם לשוויץ בעוד שנתיים עם קארוון , עם המשפחות ,ועוברים את החוייה של המשחקים ביורו בקמפינג הקארוונים והאוהלים ,בקיצור אוהב עד המוות בכל ליבי את הנבחרת והמשחק הנפלא הזה . עייף ,שבור ,ולא יכול לראות יותר רונלדו, ופנדלים בתקופה הקרובה.

 

איסטלנדס, לא למדתם? לא עוזבים את הפוגי! בפוגי בהרכב מלא מאזן מושלם!

 

הנסיעה הייתה באויר כבר הרבה זמן , והאמת שהעדפתי ללכת לרבע ,ולחזור לפוגי בחצי , כי הרי אם הייתי נשאר איתכם בפוגי לרבע הגמר ,אז האמונות באמת היו כל כך חזקות לפני החצי שאי אפשר היה שלא להתייחס למאזן המושלם בפאב . חבל תכננתי משהו גדול מאוד לחצי גמר בפוגי , אבל תמיד משהו משתבש בדרך , די זה ממש מדאיג חוסר המזל הזה , 40 שנה של סבל ,בעצם 42 עד היורו .

 

בדיוק התחושה שאני סוחב בימים האחרונים. אני עדיין לא מבין כמה נאחס וחוסר ריכוז צריך בשביל להחטיא שלושה פנדלים מתוך ארבעה...