דיון המוזיקה הרשמי

שיר חדש לאהוד בנאי מתוך אלבום חדש שיצא בהמשך החודש, נשמע נחמד (אם כי קצת מזכיר את "כשחיכיתי לך על הספסל", או שזה רק אני). מקווה שהוא יחזור לעצמו אחרי האלבום הקודם שהיה די מאכזב (ואחרי פרויקט החידושים הקלאסיים לשירים הישנים שהיה סתמי למדי).

 

ההופעה הכי טובה של אמן ישראלי שראיתי, מטורף לגמרי (וגם ברי עלה לכמה שירים). באופן טבעי לא אהבתי לראות אותו הולך לשפוט בריאליטי, אבל אם הכסף שהוא הרוויח שם הביא את המופע הזה אז זה היה מהלך מוצדק.

 

אם תשאלו את חובב המוזיקה הממוצע איזה אלבום מפורסם יצא לאור ב-10 באוקטובר 1969, סביר שהוא יענה In the Court of the Crimson King, אלבום הפרוגרסיב החשוב והמשפיע, שבאופן אישי לא ממש התחברתי אליו או לז'אנר כולו. אם תשאלו את השאלה הזאת אותי ועוד קומץ של אנגלופילים, התשובה היא אחת:


פחות משנה אחרי ה"וילאג' גרין פרזרבישן סוסייטי", שהיה אלבום מופלא וכישלון מסחרי מהדהד, יצא הדבר הזה שעבורי שם סופית את הקינקס בקומה העליונה ביותר של היכל התהילה, באותה מדרגה עם דילן, בואי וכל שם אחר שתזרקו. במקור השירים האלה היו אמורים להיות שזורים בפסקול של סרט טלוויזיה שריי דיוויס כתב עבורו תסריט ותוכנן לשידור ב-ITV. בסופו של דבר ITV גנזה את הסרט, והשירים נשארו בתור אלבום קונספט מונומנטלי שכמו שאומרים, "מבוסס על סיפור אמיתי" (גיסם של ריי ודייב דיוויס, שאכן נקרא ארתור והיגר לאוסטרליה). הקינקס תמיד ידעו לשלב בין שירים סאטיריים לסנטימנטליים (ולפעמים השילוב היה באותו שיר ממש), וכאן זה מגיע לשיאו. מצד אחד יש כאן שירים מצחיקים ומושחזים על המלכה ויקטוריה, ווינסטון צ'רצ'יל, חיי הצבא והחברה הבריטית כולה, מצד שני נמצאים כאן גם שירים נוגעים ללב על מות חיילים לשווא ועל החלום הבריטי ושברו. אחרי צאתו אחד המבקרים הגדיר את האלבום כטוב והחשוב ביותר של 1969, שנה שיצאו בה כמה דברים מוצלחים, ובשבילי מדובר באלבום האהוב עלי בכל הזמנים.

ממליץ לכל מי שלא הכיר את האלבום לפנות כ-50 דקות מזמנו ולשמוע אותו במלואו (את השיר הפותח אולי גם מי שלא מכיר את הלהקה יזהה, שאר השירים לא נמנים על הלהיטים המוכרים של הקינקס), ואם יש לכם עוד סבלנות, שני שירים מאותה תקופה שלא נכנסו לאלבום אבל יצאו כסינגלים:

 

מת על הקינקס. ועל קינג קרימסון גם, כמובן.

 

אין מה להתבייש, בתור אוהד קינקס אני יודע שזאת להקה שלא קל להתחבר אליה, לא הכי קומוניקטיבית, צריך להיות מחובר להומור הדק של ריי דיוויס ולאובר-אנגליות כדי לאהוב אותה. בארץ אין הרבה חשיפה ללהקה הזאת מהסיבות האלה, והרבה ישראלים מחשיבים אותה כעוד להקת סיקסטיז עם 2-3 להיטים כמו ההוליז, הרמנ'ס הרמיטס ועוד להקות בינוניות כאלה, ולא מודעים למורשת המוזיקלית שלה עם חמישה אלבומי מופת רצופים בין 1967-1971.

The Who הם סוג של "היריבה העירונית" של הקינקס, אצלם אני דווקא מעדיף את השנים הפשוטות יותר ולא את האופרות המתוחכמות.

 

הסטון רוזס הודיעו על איחוד נוסף ומסע הופעות בקיץ, ארבע שנים אחרי הסיבוב הקודם. בלי חומרים חדשים ככל הידוע. יש פה כמה אנשים שאני בטוח שהידיעה הזאת עשתה אותם מאושרים.