שני הסרטים מדהימים. צריך קצת סבלנות לסרטים האלה, כי העלילה מתקדמת לאט, כנהוג בסרטים של פעם, אבל זה שווה את זה. המשחק, הבימוי, האווירה, הפסקול....הכל פשוט מרתק אותך כצופה. שני הסרטים האלה נחשבים לשניים מהסרטים הטובים בהיסטוריה ובצדק. אני אהבתי מאוד את הפלשבקים בסרט השני, בהם מגלם רוברט דה נירו את ויטו קורליאונה הצעיר. הסרט השלישי גם סבבה לדעתי. אמנם לא מתקרב ברמתו לשני הסרטים הראשונים, אבל הוא סרט טוב בפני עצמו.
סמואל אטו זה טעם נרכש ת'כלס. אני מבין את מחזיקי 2 העמדות ב 2 הקצוות. האשטג תתרחק מהיו זמנים באמריקה כמו מאש.
הרעיון שבבסיס של הסרט נהדר (במיוחד הסצינה הבאה) Idiocracy - YouTube ומאוד רלוונטי לישראל, אבל לא הצלחתי אף פעם לצלוח את כולו.
שטיק שחוזר על עצמו. ברור. זה סרט הוליוודי. נו. אבל עדיין אחלה שטיק שחוזר על עצמו. כל סצינה שנייה בסרט הזה מפילה אותי. Idiocracy - Electrolytes - YouTube
אני כן מתחבר לנקודה על המשחק כי כמו שכתבתי פצ'ינו מרתק אותך למסך(בסרט השני הדמות שלו כמעט ולא עושה כלום מלבד להביט בצורה ריקה קדימה עם ראש מוטה לצד) וגם דובאל, ג'יימס קאן ועוד כמה חבר'ה משלימים עושים עבודה מצוינת. אני פשוט לא מקבל את זה כשמדובר בויטו, המאמץ שלו לצאת "שחקן גדול" ניכר עם כל המניירות המוגזמות. זה שאנשים נותנים לו כבוד? בכלל לא קשור לשחקן עצמו אלא לאיך שההיררכיה בתוך העלילה של הסרט בנויה. גם מבחינה עלילתית יש לי בעיה עם כמה שהדמות ה"חזקה" הזו מקבלת "מכות" מימין ושמאל ולא מפגינה או מקבלת את האפשרות להפגין את הכוח שלה כנגד ראשי המאפיות האחרות(זה תמיד חוזר דווקא למייקל). הוא מציג דמות שיותר מעניינת ברמה האישית כאיש משפחה, אבא שמנסה לשמור על הילדים שלו ורגעים מסויימים של אדם מבוגר בסוף החיים, מאשר של מאפיונר. הסרט אבל כל כך ארוך והסצינות כל כך מעטות שהדמות שלו מרגישה קלושה בתוך כל העניין. הייתי אומר שהסיפור שלו הרבה יותר מעניין בסרט השני ומשוחק בצורה הרבה יותר אותנטית ע"י דה נירו.
קשה לי לחשוב על תרחיש - בו אדם לא כל כך אהב ולא כל כך התחבר לסגנון ולקצב ולאטמוספירה של הסנדק - ולא יסבול קשות ב"היו זמנים באמריקה".
אין לי ויכוח איתך שזה לא סרט לכל אחד, לא מדובר במיינסטרים והוא ארוך בצורה חריגה. אבל בעיני זה פסגת היצירה של סרג'יו לאונה. כן יותר מהטוב הרע והמכוער והיו זמנים במערב
אפשר לכתוב הכל בעלילה, אבל זה על השחקנים לעשות את זה אמין. יש לויטו מין יראת כבוד שאין למייקל. אם ממייקל אתה מפחד כי הוא ישחט אותך ואת כל החברים שלך, את ויטו אתה מכבד בגלל מה שהוא מקרין החוצה. זה כמובן הפרשנות שלי. זה שהוא לא בלתי מנוצח זה חלק מהסיפור. הוא מתחיל בתור הסנדק שאנשים באים אליו כשמערכת המשפט לא עושה צדק, מנסים לחסל אותו ובשלב מסויים בן אחד שלו בגלות, אחד נרצח, השלישי סתם אהבל והחתן שלו בגד בו. מה שנראה לך היום קלישאתי לא היה קלישאתי כשברנדו עשה הכל.
אכן פסגת היצירה של לאונה. זה סרט מדהים. משחק מעולה, שחזור תקופתי מדהים ופסקול נדיר. רק האורך שלו מוריד קצת ממנו, אבל זה לגמרי סרט מדהים. במקור הוא היה אמור לצאת בשני חלקים של 3 שעות כ"א (עפ"י ויקיפדיה). הסרטים של פעם ארוכים ולפעמים גם העלילה שלהם איטית, אבל שווה לעשות מאמץ להתרגל לזה.
אני אהבתי את היו זמנים באמריקה. לא הפריע לי האורך שלו. אבל מי שלא התחבר לסנדק לא הייתי ממליץ לו להתקרב להיו זמנים באמריקה. בכלל זה "סרט מאפיה" למתקדמים. לא בטוח אם "למתקדמים" זה המונח הנכון... זה יכול לגרור את השיח לטוב ורע. אני לא טוען שאנשים שאוהבים אותו הם עילאיים יותר או מבינים יותר או אניני טעם יותר וכל הבולשיט הזה. הכוונה במונח "מתקדמים" בהקשר שאני מדבר עליו - הוא שזה "סרט מאפיה" אחרון שאתה רואה - אחרי שראית הרבה אחרים, ואהבת את כולם. אתה לא מתחיל ממנו. כנ"ל גם היו זמנים במערב. דרך אגב. זה מערבון למתקדמים. מי שרוצה להתחיל לראות מערבונים - יעשה טוב אם לא יתחיל ממנו. זה מערבון למתקדמים - שאחרי שראית 20 מערבונים ואהבת את רובם המוחלט - אז ורק אז אתה ניגש אליו. אם תיגש אליו בשלב מוקדם מידי - הוא רק יוריד לך מהז'אנר הזה. דרך אגב. הסרט שהכי אהבתי של ס"ל - זה המ' ספגטי "הצלפים". לא יודע למה... פשוט ככה. אפילו שהוא נחות מאחרים כמעט בכל פרמטר. לא יודע לשים את האצבע למה.
גם אני מעדיף ספגטי. keoma , il grande silenzio, kill them all and come back alone ראבאק רק על השם הייתי נותן לו אוסקר. מעבר לסטייל, ולסאונדטרקים, וכו', אפילו הדברים הקטנים - תמיד גיחך אותי שבמערבונים ההוליוודים כולם נקיים ומגולחים ומסורקים עם שביל בצד כאילו יצאו עכשיו מהמשרד. יחד עם זאת - אי אפשר לומר שהמחפשים או ריו בראבו או אם לנקסטר אז ורה קרוז והמקצוענים ודו קרב באו-קיי קוראל... אי אפשר לומר שאלו לא היו סרטים טובים. גם של אחרים מהוליווד: ג'וני גיטאר וכו'. היו גם מערבונים הוליוודים של קלינט. הוליוודים לחלוטין... לא ספגטי. בלתי נסלח, תלה אותם גבוה, ו-פורע החוק ג'וזי וולס שזה כנראה המערבון ההוליוודי שהכי אהבתי. אבל שוב בגלל שהוא הוליוודי אבל כה דומה לספגטי. גם זאב בודד האמת (אני מחשיב אותו כמערבון). לא בטוח הוליוודי. אולי אפילו מערבון ספגטי ולו רק בגלל הסאונדטראק והאטמוספירה הכללית. אפילו שהוא הוליוודי ושמאלצי עד היסוד. הוא משחק על 2 העולמות. אנקדוטה קטנה על זאב בודד - ראיתי אותו אחרי קיל ביל של טרנטינו - כי איזה מישהו כתב איפהשהוא שבעקבות דו קרב הסיום של זאב בודד - טרנטינו החליט לקרוא לדמות של דייויד קראדין בקיל ביל the snake charmer ולעשות את כל התמה של Deadly Viper Assassination Squad וכולם עם שמות של נחשים ובלאק ממבה וכו'. פאק יה. אחרי שראיתי את הסצינה ההיא בזאב בודד בהחלט הבנתי מאיפה זה בא.
קלינט איסטווד לא נחשב הוליוודי, הוא נהיה במאי אחרי כמה שנים של ספגטי. ג'וני גיטאר לפי הוויקיפדיה זה הסרט שממנו התחיל הז'אנר של ספגטי.