'גרסא קטלנית יותר מהנרי'. אני תופס מאמפבה חזק אבל גם אם הוא רושם שזה חילול קודש זה לא הופך את זה לנכון. אמפבה לא קליני מול השער כמו הנרי בשיאו (יכול לשפר את זה), ומבחינת יכולת מסירה וראיית משחק הוא לא מתקרב להנרי (בספק אם ישפר). האספקט היחידי שהוא אולי עולה עליו זה מהירות וכוח מתפרץ.
ב-1998 רמי וייץ התעקש לקרוא לדאבור סוקר בשם שוקר. באחד הראיונות עם וייץ הוא הסביר כי הוא שאל את השחקן עצמו איך הוגים את השם שלו והוא אמר לו שזה "שוקר". גם כאן, אתמול הוא הסביר ששאל את השדר הדני איך הוגים את השם של שמייכל והוא אמר לו שזה סמייכל, תמיד היה פדנט רמי וייץ אבל כאן הוא היה יוצא גדול עם בתחילת השידור היה אומר משהו כמו: "שאלתי את השדר הדני והשם האמיתי זה סמייכל אבל בגלל שכולנו רגילים וכדי לא לעצבן נגיד מעכשיו שמייכל"
לא העלים שום שנה. שכח לציין שעבר בגיל 18 וחצי מספורטינג למנצ'סטר. אני אחדד: אם סופרים לרונאלדו עד גיל 19 וחצי שערים בליגה, באירופה ובנבחרת מגיעים ל-9 בלבד. לאמבאפה יש 46.
מה לגבי העובדה שבערך שנה מהשנתיים הראשונות בקריירה של מסי הוא החמיץ משחקי בוגרים בקבוצה הבוגרת בגלל פציעה ובגלל שלא היה לו דרכון ספרדי? הפערים בין רמות הליגה והסגלים של ברצלונה ומנ.יונייטד למונאקו? בטח המספרים של ניימאר גם היו יפים בגיל הזה.
אז אולי וייץ לא טועה אבל הוא נודניק ברמות בינלאומיות. כי מסתבר שאפשר ככה ואפשר ככה, אז לא צריך להיות צדיק יותר מהאפיפיור. בישראל שמייכל הוא שמייכל כבר 30 שנה, הוא יכול להשאר שמייכל. סמייקל או שמייכל? השוער שהציל 3 פנדלים והודח
כל הדיון הזה מזכיר לי שפעם היה פה משתמש שהיה כותב פאן-ניסטלרוי ופאן-פרסי כי ככה זה בהולנדית. מעניין מה איתו היום...
יש הרבה שיבושים שהשתרשו בשפה העברית או בהרבה שפות אחרות, זה אומר שאי אפשר לתקן? אני מבין שהאב של השוער הנוכחי בנבחרת דנמרק היה שוער מפורסם ומצליח, אבל אם לא היה לו אבא כזה מפורסם ורמי וייץ היה בודק בכל זאת את ההגייה הנכונה, זה לא היה מפריע לכם כהוא זה. לא צפיתי במשחק בעברית אבל אני בטוח שהיו עוד הרבה שיבושים. רמי וייץ משתדל לעשות את עבודתו כמקצוען ואם הוא היה מחמיר יותר מהאפיפיור היית שומע אותו כל יום ראשון על המרפסת של בזיליקת סן פייטרו נואם בשמונה שפות למען האחווה והשלום בעולם. לשמוע את איינשטיין צועק "יאקינטה" או משהו כזה במונדיאל 2006 או את אורי לוי טועה בכל השמות של האצנים האיטלקים באיזו תחרות אתלטיקה מעצבן כמו שאתכם אולי היה מעצבן לשמוע שדרן איטלקי מתקשה עם ח' וע' והוגה "תומר אמד" או "טל בן איים". מדובר פה בכדורגלנים, לא בערי בירה, או במלכים או בציירים שבכל שפה הוגים את שמם אחרת עקב נורמה שקיימת מאות שנים.
אם כולנו טועים וצריך לתקן אז מצויין, אבל שלא צריך לתקן ולכולם נמאס לשמוע אז אולי, רק אולי, מישהו יקשיב.
לא יודע אם כבר זה נאמר פה. אבל אי אפשר לקחת את לוינטל ברצינות עם התספורת שלו. לא מספיק היחס המזלזל שהוא מקבל מחלק מחברי הפאנל שם, בעיקר ג'ובאני. עכשיו בכלל אי אפשר, היה חייב לשמור על ייצוגיות.
המרחק שבין השמייכלים לאופירה וברקו: על ערב השידורים של קרואטיה ודנמרק היה כל כך מענג להיסחף לסערת הרגשות המשפחתית של פיטר וקספר שמייכל, אבל אז קשת סידרו פאנל שהטיח אותנו ישר למציאות. פז חסדאי על ערב מורכב, אובססיית השמות של רמי וייץ, והאותנטיות הנדירה של ג'ובאני https://img.wcdn.co.il/f_auto,w_700/2/6/3/0/2630493-46.Xxx חוויית הכדורגל האידיאלית היא עדיין באצטדיון. זה עדיין הדבר האמיתי. אין תחליף ליציע. אבל יש פעמים שבהן השידור בטלוויזיה מעניק את הערך המוסף. הקלוז אפים, היכולת להתמקד במהלך שוב ושוב (וכתוצאה מכך הודעה לאנשים שבבית, "היה אופסייד?"), ובמיוחד האפשרות לעבור במהירות ממוקד למוקד, בכל רחבי האצטדיון. במשחקים של נבחרת ארגנטינה, למשל, האטרקציה הכי גדולה הייתה מראדונה ביציע, שכל שבריר של שנייה שלו על המסך צמרר יותר מכל מהלך כדורגל. אתמול, במשחק של קראטיה ודנמרק, זה היה פיטר שמייכל. דרמת פנדלים היא תמיד מענגת, במיוחד בשלב נוקאאוט, אבל הנוכחות של שמייכל האב ביציע העניקה לאירועים עומק רגשי ייחודי. הוא לקח משחק כדורגל, ומילא אותו במטענים משפחתיים. ביחסי אב ובן. בסגירת מעגל מלאת סמליות. שוער העבר (וסלחו לי על התוספת, אבל אין ברירה) האגדי צופה בבן שלו, שהופך, לנגד עיניו, לאגדה בעצמו. שוב מתברר שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לכאן11 זה משחקים שמשודרים בקשת כדי להכניס אותנו לפרופורציה. התלוננתם? הנה, זה יכול היה להיראות ככה. עם תחושת הזלזול, של תחילת השידור המאוחרת מדי, עם הפסקת המחצית שהוקדשה כולה לפרסומות, וכמובן העוול הגדול מכולם, מיד עם סיום המשחק, כשכל האקשן על המגרש עדיין בשיאו, מתנתקים מהמגרש ועוברים מיד לאופירה וברקו, כאילו כדי לשאוב אותנו בכל הכוח מעולם הפנטזיה המענג שהמונדיאל הזה לוקח אותנו אליו, ולהטיח אותנו בכל הכוח לרצפה, למציאות.