דיון התקשורת לעונת 2016/17

יצאו לחופשית: 10 בועטי החופשיות הכי טובים בכדורגל הישראלי
אלישע לוי. אבוקסיס. חמד. נמני. דהאן. סילבס. עטר. קלינגר. סיני. טועמה. תקווה. רביבו. שרצקי. היסטוריונים ועיתונאים. שחקנים ומאמנים. זו רק חלק מרשימת השופטים המדהימה שבחרה לכם לחג את 10 הבועטים הכי גדולים. הנה כל התוצאות

במהלך שנות ה-90' התחרו איציק זוהר ואחיו אביבי על תואר הבועט הכי טוב במשפחה. קברניטי מכבי יפו ניסו אז למנף את העניין וארגנו דו קרב של בעיטות חופשיות בין שני האחים באצטדיון גאון. "שפטתי באירוע", נזכר יצחק בן יצחק, "הקרב ביניהם הוכרע לטובת איציק רק בשובר שוויון".
לכבוד חג הפסח, ארגנו תחרות משלנו. משאל, ליתר דיוק 35 שופטים, ביניהם מאמנים ושחקני נבחרת ישראל בעבר ובהווה (אלישע לוי, שלום תקווה, אבי נמני, תומר חמד, ראובן עטר, משה סיני ועוד רבים וטובים; הרשימה המלאה כאן), התבקשו לבחור את 10 הבועטים הכי טובים שהם ראו בכדורגל הישראלי. שלום אביטן, למשל, בחר בעצמו 10 פעמים (ונפסל כמובן) אך קיבל שני קולות, כולל מאלי כהן השריף שנזכר איך כדור חופשי של האגדה הבאר שבעית פגע בו ומהעוצמה חזר עד לשער של אביטן.

אז הנה 10 הנבחרים לפניכם. אבל מי הגדול מכולם? אתם יכולים להכריע באמצעות הצבעה בסקר בתחתית העמוד.

קיבלו קול אחד

שי אבוטבול, רפי אליהו, דוד אמיגה, ראובן אנגלנדר, בנימין בלרנו, מרקו בן ברוך, רן בן שמעון, גדי ברומר, מאיר ברד, בוחוס ג'וג'וסיאן, פדרו גלבאן, ולדימיר גרשנייב, גיא דיין, מורדי ועקנין, ערן זהבי, אלון חזן, מנור חסן, גדעון טיש, ניסים כהן, יצחק נחמיאס, חיים סילבס, מאיר עזרן, ישראל פוגל, ננאד פראליה, גיא צרפתי, קלאודיו קהימי, מהראן ראדי, יצחק שום, יוסף שמריה, שלום תקווה

2 קולות: שלום אביטן, גדי חזות, ציון מרילי, ג'ובאני רוסו, זכריה רצאבי
3 קולות: מישל דיין, אביבי זוהר
4 קולות: קובי חסן, גיורא שפיגל
5 קולות: רמי אבו לאבן
6 קולות: יוסי אבוקסיס, יהודה שהרבני
7 קולות: מוטי איוניר, ברוך ממן
8 קולות: רפעת טורק, דוד רביבו
9 קולות: טל בנין
10 קולות: מוטל'ה שפיגלר

ועכשיו הטופ 10:
אבי נמני (13 קולות)
רבים נוטים לשכוח את היכולות של נמני במצבים הנייחים, אבל לא צוות השיפוט שלנו. שם זכרו את הכדורים המסובבים של נמני ברגל שמאל מהאזור שעל סף הרחבה, אבל גם ממרחק רב יותר, כמו שספג רפי כהן מ-30 מטרים בפברואר 2007. בכלל, מספר 8 החל לפרוח בתחום דווקא בשלהי הקריירה, ובאותה עונה - 2006/07 - הבקיע ארבע פעמים בבעיטות חופשיות, כולל בשני מחזורים רצופים לרשת מכבי הרצליה ומכבי חיפה.

ראובן עטר (16 קולות)
נשארים בשנות ה-90' ומצפינים לכרמל. ברוך ממן היה אומן הבעיטות החופשיות של מכבי חיפה, ולאחר מכן קם לו יורש. ראובן עטר כבש במדים הירוקים 72 שערי ליגה וסיפק כמה בכדורים חופשיים (בעיקר מזוויות אלכסוניות מאוד), אך שכלל את יכולתו בתחום דווקא לאחר מכן. בהפועל חיפה הפציץ לחיבורים ברגל שמאל ובאותה מידה גם ידע לסובב בטאץ' עדין, כפי שעשה בהמשך במדי בית"ר ירושלים, מכבי נתניה ואפילו שער אחד בכדור חופשי היה לו בהפועל פתח תקוה. רב-אומן.

בני לם (17 קולות)
"אבי בעיטת הפאלש", הכדורגלן היחיד בישראל שיש סגנון בעיטה המזוהה עמו. 68 שערים כבש בני לם במדי מכבי נתניה וחלקם היו בכדורים חופשיים, כמו למשל השער הזכור לרשתו של משה מרכוס בבלומפילד לפני 35 שנה. הסגנון הייחודי - בעיטה עם החלק החיצון של רגל ימין - הקנה לקשר מעריצים רבים בשנות ה-80' הנפלאות של מכבי נתניה וגם 17 הצבעות מצוות השיפוט שלנו

ערן לוי (20 קולות)
שני כדורגלנים פעילים נמצאים בעשירייה, ערן לוי הוא אחד מהם. קפטן מכבי נתניה נחשב לאחד הבועטים החופשיים הטובים בכדורגל הישראלי כיום, ומסתבר שלדעת רבים הוא גם מהטובים בכל הזמנים. את מה שעשה בצורה מרשימה עוד בימיו בנוער של מכבי חיפה ובהמשך בין היתר בבית"ר ירושלים, לוי שדרג בנתניה. "רגל שמאל שלו היא מהקטלניות שהיו כאן", ציין אחד השופטים שלנו. גם העונה, אגב, לוי סובב שמאליות ממצבים נייחים לרשת הפועל עכו (ליגה) והפועל ראשון לציון (גביע).

מאור בוזגלו (23 קולות)
http://images.wcdn.co.il/2228822-18.Xxx?crop=w635
אחרי הבועט הכי טוב בלאומית, עוברים בטבעיות לבועט הכי טוב בליגת העל. אולי זה יפתיע, אבל מאור בוזגלו הבקיע כבר 13 שערים בבעיטות חופשיות במדי הפועל באר שבע, ב-160 משחקים בכל המסגרות. משמע: כדור חופשי ברשת בכל 12.3 משחקים - רק לאיציק זוהר היה ממוצע טוב יותר. השער הזכור מכולם היה כמובן בסן סירו לרשת אינטר, אך רגל ימין של בוזגלו עשתה זאת עוד קודם לכן, כולל חמישה שערים בכדורים חופשיים במדי מכבי ת"א ועוד אחד בבני סכנין. והרגל שלו עוד נטויה.

חיים רביבו (24 קולות)
נציג המשפחה בעשירייה. שי רביבו כבש בכדורים חופשיים בליגה א' ובלאומית, דוד רביבו קיבל שמונה קולות ולא מעט מחמאות על הכדורים המדודים שלו, אבל חיים רביבו עשה זאת גם בישראל וגם באירופה - כולל במשחק האליפות של פנרבחצ'ה. רביבו השווה אז ב-2001 מול סמסונספור עם שמאלית מדויקת וחגג אליפות ראשונה בקריירה. את אותם שערים בכדורים חופשיים הציג לראווה עוד קודם לכן במכבי חיפה וסלטה ויגו, ובהמשך גם בגלאטסראיי, במדיה הרשית ממצב נייח כבר בבכורה.

סלים טועמה (26 קולות)
"צריך לתרגל כמה שיותר בכל אימון, כדי שיהיה לך את הטאץ' הזה ברגל ואת הכיוון. כשאתה עובד על זה כל הזמן, זה כבר בא לך בטבעיות", הסביר פעם סלים טועמה את יכולת ההבקעה הנדירה שלו בבעיטות חופשיות. והוא תרגל ללא הפסקה. את השער הראשון שלו בבוגרים של הפועל ת"א כבש בבעיטה חופשית (די חלשה, יש לציין) לרשת ראשון לציון, ומאז הביא את המומחיות שלו לדרגת אומנות. הוא היה הסיוט של מכבי תל אביב במשחקי הדרבי, סובב לחיבורים נגד בית"ר וגם באירופה, למשל השער הזכור מול ריינג'רס ב-2007. הכי טבעי שיש.

משה סיני (27 קולות)
נשארים בהפועל תל אביב וברגל שמאל, רק חוזרים מעט אחורה. משה סיני הפליא בבעיטות חופשיות עוד בימיו כשחקן נוער. כשהגיע לבוגרים ושיחק בליגה הראשונה, הוא הפך מהר מאוד למומחה שחתום על 30 שערים בכדורים חופשיים. סיני עקף את החומות בקלילות עם השמאלית שלו, מצא את החיבורים גם מטווחים רחוקים יותר והיה אימת שוערי הליגה בשנות ה-80' יחד עם חבר נוסף, אליו נגיע מיד. גם כשהוביל את בני יהודה לאליפות היסטורית ב-1990, סיני הבריק בתחום, כולל אחד לרשת של מכבי חיפה בתוספת הזמן של המחצית הראשונה במשחק העונה. גיורא אנטמן רק הביט בהשתאות. גם אתם מוזמנים.

אורי מלמיליאן (31 קולות)
והנה התשובה הירושלמית לשמאלית של סיני: הימנית של אורי מלמיליאן. במשחק הנבחרת מול טאיוואן ב-1986, עמדו השניים ליד כדור חופשי שנשרק לזכות ישראל, מרחק 22 מטרים מהשער, מצד שמאל. סיני הכין את הכדור, הביט לספסל ואז קיבל את ההוראה להשאיר את הכדור למלמיליאן, שעקף את החומה הקטנה בקלילות וסובב בימין אל הרשת. אף אחד לא הופתע. הרי כבר בגיל 19 הוא העניק לבית"ר ירושלים את הגביע הראשון בתולדותיה עם בעיטה חופשית מפתיעה מ-35 מטרים בדקה ה-114 של ההארכה מול מכבי תל אביב. ובליגה היו לו יותר מ-30 כאלה. "הוא ידע לעקוף את החומה גם מהצדדים, הבועט הכי חכם שראיתי", החמיא אחד השופטים.

איציק זוהר (33 קולות)
רק שניים מ-35 השופטים העזו להתעלם/לשכוח ממנו. אלי כהן, שאימן אותו בבית"ר ירושלים וראה אותו מבקיע ברצף בעונת האליפות ב-1997 (כולל במפגש הראשון עם האקסית מכבי תל אביב) ועם אחוזי הצלחה נדירים, תיאר איך "הוא עמד ובעט עשרות פעמים באימונים, בלי הפסקה. הוא הבועט הכי טוב שהיה כאן". צעד-צעד וחצי של הרצה, ובדרך כלל הכדורים של איציק זוהר היו נעצרים ברשת. פעם מעל החומה ופעם היישר לפינה של השוער ההמום. מ-16 מטרים וגם מ-35, כמו בדרבי בגמר הגביע ב-1994. הוא תרגל ללא הפסקה ולמד ממלמיליאן בתקופה המשותפת במכבי תל אביב, לפני שכבש בעצמו מעל 40 שערים בבעיטות חופשיות בשלל קבוצותיו וגם את הגול הראשון של נבחרת ישראל אחרי המעבר לאופ"א. "זו היכולת לבעוט בעיטה מלאה עם הפאס", הסביר בעבר את סוד כוחו במצבים הנייחים. "זה כישרון טבעי".


****
מהשחקנים שאני ראיתי - איציק זוהר ואז סלים טועמה הגדול. הנתון לגבי בוזגלו נהדר, חבל שיש נתונים חסרים לגבי חלק מהבועטים.

 

רמי וייץ בראיון: "לא אוהב תכניות שנוצרו בשביל ברברת"
"מי שרוצה לראות 'יציע העיתונות', שיראה. אני אוהב פאנלים. בשביל זה יש רדיו. טלוויזיה צריכה למצות את המדיה שלה. בימים הטובים של ערוץ 5 זה מה שהיה. שדר זה האיש שמשדר את המשחק. כל השאר זה פאנליסטים ומגישים". רמי וייץ מתארח בפודקאסט "הפודיום" בפרק חגיגי לפסח

http://images.wcdn.co.il/2360087-5.Xxx?crop=w635

כמה ימים לפני חג פסח ציין השדר רמי וייץ 42 שנות טלוויזיה. הרבה רגעים, משחקים וגולים עברו מאז התייצב במגרש בחדרה, כדי ללמוד מרפי גינת איך עושים את זה. בפרק לחג של פודקאסט "הפודיום", וייץ התארח באולפני וואלה! כדי לספר על מה שעבר מאותו יום ביכורים בחדרה, ועד לימינו - דרך השבועיים המיתולוגיים ב-1999 שכללו את המהפך של יונייטד בגמר הצ'מפיונס מול באיירן ואת החמיישיה של ישראל מול אוסטריה. להלן קטעים נבחרים מתוך הפרק, לו תוכלו להאזין במלואו כאן:

26.05.1999 - 06.06.1999
אם אני צריך לבחור את הרגע הגדול של רמי וייץ, זה המהפך בגמר הצ'מפיונס בקאמפ נואו. מה הרגע שלך?

"אני באמת חושב שהרגע הגדול היה שריקת הסיום ב-0:5 נגד אוסטריה. אמנם קאמפ נואו היה דרמטי הרבה יותר. זה היה גמר ליגת האלופות, בעוד ה-0:5 נגד אוסטריה היה 'עוד משחק'; אמנם משחק חשוב של הנבחרת. אבל למה אני קורא לזה רגע גדול? כשהסתיים המשחק התחלתי לרדת ממגדל השידור הגבוה באיצטדיון רמת גן. פתאום שמתי לב שכמעט כל הצופים שהיו במגרש נשארו, ואני מדבר איתך על 15-20 דקות אחרי שריקת הסיום… הסתכלתי מסביב, ואנשים נשארו כדי לחוות את החוויה הזו. וכשהתחלתי לרדת למטה ואתה עובר דרך היציע, אנשים חיבקו אותי וטפחו לי על השכם כאילו אני הבקעתי שלושער במשחק הזה. היתה מן התרוממות כזו, התרוממות רוח. אתה הרגשת שחווית משהו שספק אם הנבחרת תחזור עליו בטווח של עשר, עשרים, אולי שלושים שנה".

דיברת על הנבחרת. מה שאני אמרתי וגם כתבתי אחרי המשחק זה שמדהים שבמשחק בו התוצאה צפויה, וגם היכולת אגב - כי אין הרבה נבחרת בעולם שעושות 50% פוזשן ו-7 מצבים; זה לא יקרה, אז בטח שישראל לא תעשה את זה. וגם ככה הצלחנו לעבור ימים ביוביים ומעצבנים, שוב.

"אגיד לך למה זה קורה. קודם כל, כבר היו הפסדים גבוהים יותר של הנבחרת, אבל פה היו טעויות של שוער. זה מיד תפס את העין. אני חושב שמה שקורה אצלנו זה שאנחנו מיד מנסים להיתפס למשהו, להיאחז במשהו, ומרציאנו נתן את זה לכולם. אני לא נכנס כרגע להאם זה נכון או לא נכון, אבל הוא היה האיש הראשון לתלות, ותלו אותו. אחר-כך באו יציאות חמד והרוש, שלא למדו את מה שאני מנסה ללמד, וזה לשתוק.

דווקא אתה מנסה ללמד את זה…

"כן, ואף אחד לא שומע לי… אבל יש מן ריטואל כזה שחוזר על עצמו בשידורי הנבחרת… תראה לי משחק נבחרת אחד שבו לא היה איזה מרואיין מבין השחקנים שאמר את המשפט הכל-כך קבוע: 'אפשר לנצח שם'. אני לא זוכר מי אמר וגם אם הייתי זוכר לא הייתי מזכיר את שמו. גם לפני ספרד, איך אמרת, 'תוצאה צפויה', היה מישהו שהתייצב מול אחד המיקרופונים ואמר 'אפשר לנצח שם'. למה? מה יקרה אם פעם אחת יבוא מישהו עם מיקרופון לאחד השחקנים והוא יחייך במבוכה ויגיד 'חבר'ה, אני באתי לשחק, לא לדבר'"?

רוצים לא להיות תבוסתניים, מצד שני. זה מה שנראה לי.

"אבל יחד עם זה, אותם חבר'ה שלפני המשחק אמרו 'כן, אנחנו אופטימיים, כי היתה הכנה נהדרת למשחק', התייצבו בפני המיקרופונים אחרי המשחק ואמרו שלא היתה הכנה נהדרת למשחק. אני חושב שהדיבורים - בזה אנחנו אלופי אירופה. גם את הספרדים אנחנו מביסים. צריך פחות לדבר. למרות שמהצד שלי ושלך, של התקשורת, אנחנו ממש לא רוצים ללכת עם מיקרופון לאיזשהו מקום ולקבל שתיקה. אבל אפשר או לא לדבר או לדבר בצורה אחרת, ולי זה מאוד מפריע".

מנצ'סטר יונייטד 1999 = ברצלונה 2017
שאלתי אותך לגבי אוסטריה לעומת קאמפ נואו. בכל זאת, גם בקאמפ נואו השתוללת, צרחת וצווחת, וחיית את הרגע וזה היה רגע ענק - גמר צ'מפיונס. תן איזה הבדל בין לשדר משחק בו אתה יכול להיות "הומר", שדר ביתי ואוהד, לבין משחק שאתה לגמרי נייטרלי בו.

"קודם כל, ההבדל הגדול בין שני המשחקים זה שבקאמפ נואו השתעממתי רצח 90 דקות. זה היה אחד הגמרים הכי גרועים ורק שתי הדקות האחרונות שבו היו נפלאות. ה-0:5 של ישראל על אוסטריה היה תענוג צרוף לאורך 90 דקות שבו אתה לא רק בדקה די מוקדמת הבנת שהולכים לשחוט את האוסטרים אלא היה גם כדורגל יפה.

"לעצם העניין, אני מודה שגם בקאמפ נואו הייתי קצת מוטה. תראה, אנחנו נמצאים בערך 18 שנים אחרי. האווירה השתנתה. מסי נולד. הקהל של ליגת האלופות היום, בשבילו יש מסי ועוד כמה קבוצות שהוא לא כל כך מכיר. אז, מנצ'טסר יונייטד היתה בשנים הטובות שלה, היריבות שלה היו יובנטוס ובאיירן מינכן, וקודם היתה אייאקס והאיטלקיות נכנסו קצת אחר כך. לא היה זכר לא לברצלונה ולא לריאל מדריד, כמו שהיום. ומנצ'סטר יונייטד, מתוך ידיעה מדעית, ידענו שיש לה המון אוהדים בארץ, ויש גם את העניין הזה שאתה משחק נגד גרמנים, לא יעזור…".

נכון, במיוחד אז.

"כן, כן, זה היה ברור. הם שידרו מן אנטי, באיירן מינכן. ומנצ'סטר יונייטד, עם כוכב כמו בקהאם, ואז בקהאם היה אולי אפילו יותר ממסי היום. לא מבחינת כמויות השערים שלו אלא מבחינת האלילות שלו, בארץ".

סופרסטאר שנראה כמו סופרסטאר. ואחרי המשחק - עד כמה היה קשה לך להירגע?

"בסוף המשחק היינו שם המון ישראלים, גם מי שהיום אישתי ואז חברה שלי, וקבענו להיפגש במלון. ועשיתי את הדרך הלא ארוכה מהאיצטדיון למלון וכמות הישראלים היתה עצומה, כבר אז. כולל אהוד אולמרט - אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד - והוא השתולל שם כמו ילד ברחוב. הדבר שאני הכי זוכר היה למחרת, כשנחתתי בשדה התעופה ואחד המאבטחים ניגש אליי ואמר לי 'תשמע, אימא שלי גרה בכפר סבא ואתמול ב-12 בלילה היא התקשרה אליי בבהלה. היא אומרת לי מה קרה. שאלתי אותה למה היא שואלת, והיא סיפרה שבכל הרחוב צועקים'. ואז הוא אמר 'הם צעקו יחד איתך'".

משחקים לעומת דיבורים
ראיתי את הכתבה של גבריאל היידו (על מאיר איינשטיין ז"ל, בערוץ הספורט) שבה אתה גם מספר על הקטע של להיות שדר לעומת התפקיד של מאיר [בשנים האחרונות] - מגיש, וכו' - ואמרת שאתה לא מוצא בזה רע אבל שאתה לא רוצה את זה. תסביר, בבקשה.

"אני מקווה שפה תהיה לי ההזדמנות לומר את מה שאו שלא אמרתי או שאמרתי ונחתך החוצה. הדבר העיקרי הוא ההבדל בין טלוויזיה ורדיו. אני חד וחלק אומר שלדברים מהסוג הזה אין מקום בטלוויזיה, לפי תפישת העולם שלי. אבל יחד עם זאת אני תמיד אומר שמכיוון שיש טלוויזיה רב-ערוצית, כל דבר שיש לו על פי מדידות של איזושהי צפייה - גם לא צריך להיות רייטינג גבוה - צריך להיות משודר. ואז מי שרוצה לראות את 'יציע העיתונות', שיראה. אני אומר שטלוויזיונית — אני לא אוהב פאנלים, לא אוהב ברברת יותר מדי, לא אוהב תוכניות שנוצרו בשביל ברברת. בשביל זה יש רדיו, בשביל זה יש אתרים אחרים. אני חושב שטלוויזיה צריכה למצות את המדיה שלה, שזה קודם כל התמונה. ליצור דרך התמונה סיפורים מהצד. בימים הטובים של ערוץ הספורט בשנות ה-90' ותחילת המאה הזו זה מה שהיה שם. פילמאות. אתה לא דיברת, הראית את הכול".

אז זה לא רק משהו שאתה לא תרצה לעשות, אלא גם בצריכה אתה פחות אוהב אותו.

"לא 'פחות אוהב אותו'. הצריכה אצלי היא אפס. להבדיל — רדיו כן. ולמשל, את מאיר ז"ל, קצת קשה לי להגיד את זה עדיין, וקופמן ומליניאק ויוני הללי ב-103, כשאני יכול, אני שומע אותם ואני מאוד נהנה מזה. כי לרדיו זה מתאים. קודם-כל, הם עושים את זה - במיוחד כשמאיר ניווט את העניינים - בצורה עיתונאית. ולי העיתונות חשובה מאוד. כשאני גולש למקומות שזה נראה סתם לכלוך וסתם רכילות, זה לא מעניין אותי. כשזה יוצא מעיתונות… באים בטענות לקופמן, שהוא צועק, ושהוא מנבל, אבל מי שמקשיב לדברים שקופמן אומר, נגיד כשיש ויכוח על התקציב של האיגוד הזה והזה, הוא בא עם נתונים. הוא מוכן, הוא בא עם נתונים נכונים. ולכן חשוב מאוד לשמוע אותו ולהקשיב לו".

כשאתה מסתכל על הדור של היום - יש איזה סממן בולט שעכשיו בדור הזה ששונה לחלוטין מהדור שלך?

"השאלה הזו באה במקום כי יש לה המשכיות מהשאלה הקודמת. אחד הדברים שלא מוצאים חן בעיניי זה הזליגה של כל אותם דברים, כמו פאנלים ותוכניות דברת, אל עמדות השידור. מבחינתי, ואני יודע שמבחינת רוב הצופים, זה ייהרג ובל יעבור. ולכן אני תמיד עושה את ההבחנה - שדר זה האיש שיושב במגרש ומשדר את המשחק. כל השאר זה פאנליסטים ומגישים. צריך לעשות הבחנה מאוד ברורה. אצל הרבה פרשנים יש זליגה. הם מתייחסים לשידור כאילו הם בפאנל. אין דבר כזה. אתה לא יכול להפריע למהלך המשחק. משחק זה דבר קצבי, אתה לא יכול פתאום לדבר בניחותא. אתה בכלל לא צריך לדבר. כשדר וכפרשן אתה צריך לתת ערך מוסף, לא להפריע לקהל שלך, לעזור לו איפה שאתה יכול. וזה בעצם ההבדל הגדול".

מכבי חיפה שלו
שש שנים שלא כיף, אבל גדלת עליהם. תן שורה על מכבי חיפה של עכשיו.

"מי שחיפאי מכיר את המושג 'סטלה מאריס'. וכשהייתי ילד, וההורים שלי עוד לא הרשו לי ללכת לקרית אליעזר, הייתי נוסע עם חברים ורואה במשקפת משחקים מסטלה מאריס, אגב, גם של הפועל חיפה. מי שאשם זה אח שלי הגדול שאמר לי 'מה הפועל? מכבי! הם הטובים'".

זה נכון שאתה לא אובייקטיבי בשידורים שלהם, לרעה? שאתה יותר מצפה מהם, יותר רוצה.

"הקבוצה שהכי כועסת על השידורים שלי זו מכבי חיפה".

מאיר איינשטיין ז"ל

סיפור אחד שלא סיפרת, דעה אחת שלא אמרת?

"בשלב מוקדם יותר של השיחה דיברת על קולגות ותחרות, על מקום ויחסים. אני חושב שיש כמה נקודות דמיון בין שנינו. קודם-כל, זה הפריקיות של המצוינות. אין דבר כזה להגיע לשידור כשאתה בפיפס אחד לא מוכן. כי לטעות בשידור זה דבר נורא. זה דבר אחד. דבר שני שאפיין אותנו זה החוסר מיוחצנות שלנו. לא אהבנו לבלוט. או יותר נכון, לשמור על הפרטיות - זה מאוד אופייני לשנינו. ואני חושב שזה, יחד עם זה שאנחנו קרובים בגיל, יחד עם זה שאנחנו בעצם עושים את אותו הדבר, חוץ מהשנים האחרונות — כשמאיר גלש קצת לכיוון הרדיו, מה שהוצע לי לעשות ולא רציתי — בסך הכול, הלכנו על אותן בלטות. ואני חושב שזה הפך את היחסים בינינו, בניגוד גמור להרבה מאוד סיפורים, ליחסים של הרבה כבוד, הערכה, ומן חברות כזו שהיא לא חברות של לשתות בירות בפאב או ארוחות צהריים, אבל חברות אמיתית. וזו אולי הסיבה העיקרית שזה מאוד קשה לי".

נסיים בתודה לך. ב-1999 הייתי בן 16 ואין לי תירוץ כבר אבל הודית שהמשחק היה משעמם, אז אני מודה שנרדמתי. ובגול הראשון [של יונייטד] הערת אותי, והצעקות שלך בגול הראשון נתנו לי לראות את הגול השני.

"אפרופו גול ראשון-שני, ויסלח לי אבי מלר: אבי מלר ישב ביציע ובגול הראשון כולם קמו והשתוללו ונפלו לו המשקפיים. והוא התכופף כדי לחפש את המשקפיים, והוא לא ראה את הגול השני…".

 

רמי וייץ הוא הגדול מכולם לדעתי, אולי דווקא משום שהתעסק אך ורק בהיותו שדר ולא כתב בעיתון, לא הנחה טלוויזיה, לא הלך החוצה בצורה כלשהי. גדלתי על השידורים המרגשים שלו בליגת האלופות ולא רק צעקת ה-'שעעערררר' של סולשאר. הוא לא הניב ביטויי לשון כמו 'ככה לא בונים חומה' של יורם ארבל או 'אוי-דוידוביץ' של מאיר איינשטין ז"ל, אבל תמיד היה דעתן, תמיד עשה שיעורי בית וגם היה הראשון להשתמש בסטט' של האתר של אופ"א. אם אני מנתק ממנו את יחסי האנוש הבעייתיים ועוד כל מיני שערוריות שקראתי - לדעתי הוא מס' 1.