קודם כל זהבי אחרי השיא שלו. אין שאלה שעד לפני שנתיים הוא היה נכנס. ה-11 של אז היו משמעותית טובים יותר מאלה של היום. תעבור משבצת משבצת. זה לא רק ברקוביץ' ורביבו. נטע לביא כבודו במקומו מונח אבל ה"מקביל" שלו זה שחקן שעשה קריירה בסריה א' ובליג וואן. מהמגינים השמאליים אין לך אף אחד ברמה של משה גלאם, אפילו לא של נג'ואן גרייב בפיק הקצר שלו. זה רק חלק מהדוגמאות. היחידים שיכולים להיכנס זה אלי דסה ואחד השוערים שלנו. לטעמי גם שון גולדברג בכושרו הנוכחי לא נופל מאריק בנאדו(הלכתי להסתתר).
ברור שזהבי של לפני כמה שנים. אם בוחרים בפינצטה כל שחקן משנות ה-90 בשיא הקריירה אז בוא נעשה את זה גם על היום. דווקא בעמדת השוער לא מרגיש לי איזה שיפור.
בנאדו לא רואה אותו ממטר, עם כל הכבוד. אלון חזן בשיאו זה אדם גבוה, מהיר, עם רמת בישול מהגבוהה ביותר ובעיטה נקייה טל בנין זה בכלל יוסי אבוקסיס עושה המשחק מאחור הטוב בהיסטוריה, המשוואה היא ביברס וביברס שחקן גדול, אבל אבוקסיס גדול יותר גלאם, גרייב, קייסי, בחייך. אין מגן שמאלי טוב 15 שנה קדימה. ברקוביץ' מול גלוך רביבו מול סולומון רונן חרזי מול וייסמן רוני רוזנטל מול עבדה אלי אוחנה מול מי שתבחר. השוואה מעליבה אפילו
חזן היה שחקן אדיר, דסה לא פחות. אני חושב גם שהדומיננטיות של שניהם בנבחרת היא די שווה, יש שיגידו אפילו שדסה דומיננטי יותר(ראה למשל המשחק האחרון). לגבי כל השאר מסכים.
גולדברג בלם הרבה יותר מודרני מבנאדו. שוב כל אחד יחסית לתקופתו. בתקופה של בנאדו קבוצות צמרת לא שאפו לשחק עם כזה קו גבוה ולא שאפו להניע כדור מהבלמים. בנאדו היום לא היה מסתדר במכבי חיפה.
למה ראובן עטר היה מסתדר במכבי חיפה? אם יש משהו שברק בכר באמת לא סובל זה שחקנים עצלנים. עטר היה קוסם אבל לא אהב להזיע, זה פגע לו בפריזורה.
ברור שגם עטר לא. עטר גם לא הסתדר עם אלי גוטמן, שהיה מהראשונים לדגול במשחק לחץ. די מהר גוטמן נפטר ממנו. בעצם פעמיים זה קרה. 97/98 ו - 99/00.
מעבר לטכניקה, טיפול בכדור ויכולת על משחק, אותו דור גם היה קצת יותר טוב מבחינה מנטאלית ורצון להיות בנבחרת. אני שם בצד את עניין המקצועיות, כי גם בתקופה בה התקשורת הייתה פחות חושפנית, יצאו הרבה מאוד סיפורים (למשל נערות הליווי, פליקס חלפון וכו'). אבל מבחינה מנטאלית ורמת מחוייבות, זה משהו אחר לגמרי. כל הדיון הזה התחיל מזה שאמרתי שחלוצים שלא קיבלו הזדמנוצ בנבחרת, כמו הולצמן, טובי וקקון, נכנסים היו באנקר.
בנאדו מודל 2006-2010 הוא סופר מודרני. אולי אפילו זה שהביא את המודרניות -- היה מוביל כדור מאחור, היה יודע לחלץ כדורים קרובים לקרקע וכדורי גובה, והייתה לו טכניקה לא רעה.
איזה בלמים ישראליים מתקרבים היום, על כל המשתמע מכך - לרמה של שמעון גרשון, אריק בנאדו, אלון חרזי, טל בן חיים ורן בן שמעון? היו פיגורות אחד-אחד, מנהיגים, יציבים, חלקם אפילו בלטו בלי מהירות מסחררת. אני מסכים שלעתים יש האדרה של הנוסטלגיה אבל הפערים פשוט ענקיים. אני נזכר בהגנה של הפועל ב-2002 כולה על טהרת ישראלים - ומתרגש. לגבי הנבחרת עצמה מרגיש לי שבכל תקופה יש את השמות הקבועים שמשחקים. פעם זה היה בן שהר, פעם זה היה דודו אוואט (בתקופה ששביט אלימלך היה השוער הכי טוב בארץ), כיום זה ביבראס נאתכו.
גול שהוא מאד רוזנטלי. זה הניגוד הזה בין המראה הכביכול מגושם שלו ליכולת הדהירה המטורפת שלו. מישהו מהמגיבים כתב שלאורך כל המהלך זה נראה שלרוזנטל אין שליטה על הכדור אבל היתה לו שליטה מלאה, זה פשוט המראה המטעה שלו.
