איסטלנד, היתה תוכנית לא,מחכים עד שהסערה תעבור ואז פותחים את הקופה,כל אחד והחלק שלו,כל אחד והראש שלו. אבל כן,אני מצטער שלא נסעתי אבל ידעתי שנסיעה לגרמניה זה אומר נסיעה פחות למנצ'סטר, אז לא חשבתי שכל הסיפור יהיה כזה זול כמו שיצא לכם, בכל אופן,עוד יהיו נסיעות משופתות בעתיד.
להרחיב ממש לא בא לי,אז בקצרה : 1.שער של דאלסנדרו במדי ריבר בבעיטה חופשית לחיבור מול קורינטייס, מהשער הזה עקבתי אחרי כל משחק של הבחור הזה בריבר,וולפסבורג,פורטסמות' וסראגוסה. התאהבתי בו פשוט. 2.השער של הנרי מול מאנצ'סטר יונייטד, קיבל את הכדור עם הגב,הקפיץ לו ''קטנה'' על הרגל והעיף טיל בסיבוב לחיבור, אני חושב שזה באמת מהשערים הנדירים שרואים בלייב ולא שוכחים. 3.הנרי מול ריאל מדריד,נ-ק-ו-ד-ה. 4. כל שלושת השערים מגמר המונדיאל של 98- שכולם היו עם ברזיל,הייתי צוציק שבפנים רצה שהצרפתים ינצחו, ושהציפיות של ילד קטן מתגשמות,הוא תומך בקבוצה לעד. מאז אני אוהב הטריקולור.
וואו, איזה דיון עצום. איזה כיף לקרוא דברים כאלה. http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/eusa_clap.Xxx סטרטפורד, רובי ואיסטלנד, תמשיכו... מזכיר מאד את הדיון הזה. אולי הגיע הזמן שמישהו מכם יקפיץ אותו.
קניתי שני גליונות של Shoot בטיול הראשון לאנגליה, כשהייתי בן 15. היה עיתון מצויין, פינת סאטירה טובה מאוד, היו לי פוסטרים שבאותה תקופה הוקדשה ל"כוכבים צעירים", אחד מהם של בלם אחד, ג'וני וודגייט, אז בלידס, תליתי בחדר, הלוואי היה נשאר לי הפוסטר...
גם לי יש גיליון אחד של המגזין הזה, זה שמסכם את מונדיאל 2006. יש שם, בנוסף לסיכום הטורניר, ראיון עם אריק האריסון, מותיקי הצוות המקצועי ביונייטד שמסביר על הטקטיקות של פרגי ושל נבחרת אנגליה. אריאל בטח ישמח לדעת שיש שם ראיון עם נולאן, ורודס בטח ישמח פחות לדעת שיש שם ראיון עם פלאמיני. באמת מגזין טוב.
1. ווין רוני בשער השני שלו במשחק הבכורה נגד פנר. חשבתי לי למה שיקנו חלוץ בן 18 ב-30 מיליון פאונד?.. ראיתי אותו לפני זה בנבחרת האנגלית וגם באברטון וראו עליו שהוא שחקן טוב ממש אבל חשבתי ש30 מיליון זה הגזמה ובשער השני שלו נגד פנר הוא פשוט סתם לי את הפה כמה טכניקה ואיזה בעיטה הוא הוציא ילד בן 18! וכבר אז אמרתי לעצמי הוא בעתיד הסמל של המועדון! 2. גיגסי נגד ארסנל. לא צריך פירוט http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx בעונת הטרבל בחצי גמר הגביע. 3. רוי קין נגד יובה בדל-אלפי חצי גמר אלופות 98\99. קינו כבר קיבל צהוב והוא יודע שלא ישחק במשחק הבא. ואז באה קרן מושלמת של בקאהם קינו כובש ובאותו רגע ידעתי שמפה אנחנו עולים לגמר!! 4. סקולס נגד בארסה חצי גמר אלופות 07\08 בעיטה אדירה של סקולס פשוט שלא משאירה שום סיכוי לוולדס, ופשוט חשבתי לעצמי כשקקולס מבקיע כזאת בומבה זה יהיה פשוט אבסורד אם לא עולים לגמר!! ובסוף עולים לגמר, וכמה שזה מגיע לג'ינג'י לשחק בגמר אלופות אחרי שלא שיחק ב-99 ועוד אם כזאת בומבה! 5. סולשיאר. Beckham will take this corner, the ball goes to tedi and Solskjaer Hes done it he Scores and it's 2-1 for united and they are the Champions of Europe after 31 Years!
כמו שכתבתי אתמול,בזכות הכדורגל,משחקים,תוצאות,או מה שזה לא יהיה,זה היומן האישי שלי,דרך זה אני זוכר תאריכים ומצבים בחיים ומה לעשות,גם מקרים עצובים, אני חושב שכבר כתבתי את זה בפורום,אולי באחד הדיונים של ימי הזיכרון, סיפור שבכל פעם כשאני נזכר או מספר על זה,אני צובט את עצמי מחדש, שילוב של חברות,כדורגל ומוות. היה לי חבר שגדלתי איתו,למדנו ביחד ובמיוחד בכיתה י"ב היינו מאוד קרובים כי שנינו עברו מתיכונים נפרדים לתיכון אקסטרני לשנה האחרונה של התיכון,תיכון שהיה בשכונת עלייה בכפר-סבא "הידועה לשימצה", הבית של רובי גבל בחצר האחורית ולפעמים היינו נפגשים,אני בחצר בית הספר ורובי בחצר הבית שלו,בכל אופן במשך כל שנת הלימודים ישבנו אני והחבר אחד ליד השני על ספסל...לא הלימודים אלא במסעדת סבינו המפורסמת באיזור השרון. התגייסנו,הוא הלך לצנחנים,אני עשיתי בעיות עד שקיבלתי את מה שרציתי וכל-כך רציתי לספר לו שהשגתי זאת אבל לא יצא לנו להיפגש בשבועות הראשונים שלנו בצבא בסופי השבוע במשחק הכדורגל הקבוע של יום שישי,בעיקר כי הוא לא יצא שבתות, אני הגעתי לחיל האוויר ולקורס כיבוי בעובדה. קורסיסטים שמגיעים לשם עושים בשבוע הראשון עבודות רס"ר או שמירות, וביום הראשון שלי שם ביקשו מהמחלקה שלי מתנדב בלי לומר לנו לאיזה תפקיד, לא יודע למה אבל הרמתי את היד,שלחו אותי למטבח,כולם צחקו עלי שנדפקתי, להיפך,את כל השאר לקחו לצבוע ולנקות בתי שימוש ולאחר מכן לשמירות, אני שיחקתי עם המים והסירים ובין לבין אכלתי מכל הטוב שהיה למטבח להציע. אחרי שלושה ימים הבוס של המטבח שחיבב אותי אמר לי שסיימתי את התפקיד ואני משוחרר, הגעתי למגורים ואני לבד,כל השאר עובדים ושומרים וככה זה היה במשך כמה ימים, זה היה כמו לחזור לתקופה של לפני הצבא,ישנתי עד הצהריים,קמתי ולא עשיתי כלום מלבד ללכת לשחק כדורגל או סתם להציק לאנשים. יום ראשון,משחק העונה נגד בלקבורן עונת 94/95, קמתי מאוחר והלכתי לשקם לקנות לי משהו לאכול,הטלוויזיה היתה פתוחה והבנתי שהיה פיגוע רציני בבית ליד, לא היה לי חשק לראות את זה ולהיכנס למצב רוח רע ומה גם שהראש שלי היה טרוד בקרב נגד בלקבורן, בשעת המשחק לקחתי את הרדיו שהבאתי איתי עם אנטנה ארוכה לכל מקום גבוה אפשרי ברחבי הבסיס בכדי לנסות ולדלות מידע מהבי בי סי,גורנישט,אין שום קליטה, השעה משהו כמו 6 ושאר חברי המחלקה שלי החלו לחזור מעוד יום עבודה ארוך ומייגע, קבענו ללכת לשחק כדורגל,אני אמרתי להם שאני הולך לעשות טלפון קצר לחבר בכדי לדעת את התוצאה ואז אני מגיע. אז פלאפונים לא היו ואת הקשר לעולם שבחוץ עשינו דרך טלפונים ציבוריים, איפה יש טלפונים ציבוריים..ליד השקם ובבסיס גדול של קורסיסטים יש מאות חיילים ובשעת הערב המוקדמות כולם שם,על השקם ועל הטלפונים ולעזעזל,הלב שלי דופק מהמתח של המשחק,אני מת לדעת את התוצאה וללכת לשחק כדורגל ואני רואה שלכל טלפון ציבורי שהיה שם(5 או 6 במספר)יש תור מפה ועד הודעה חדשה. במקרה בטלפון השני מצד ימין אם אני זוכר נכון חבר שלי מהקורס היה שני בתור לצלצל, ניגשתי אליו והתחננתי שייתן לי להתקשר לפניו לחצי דקה ממש,נשבעתי שאני שואל חבר שלי את התוצאה ומנתק,הוא הסכים. באותו הזמן ההורים שלי רצו לבשר לי את הבשורה המרה שחבר שלי,אותו חבר מהתיכון וספסל "הלימודים" במסעדת סבינו נהרג בפיגוע בבית ליד,הם לא רצו שאני אגלה זאת דרך הטלוויזיה או דרך שמועות, אבל שוב,פלאפונים לא היו אז מה עושים? אמא שלי בנאיביות של אמא החליטה להתקשר לאחד המספרים שהייתי נותן לה של הטלפונים הציבוריים בבסיס,כל מי שהיה חייל בזמנים של טרום הסלולארי יודע איך זה,מתקשרים מטלפון פנוי עם הטלכארד ואומרים את המספר שמופיע ומנתקים והצד השני מתקשר, לאמא שלי היו כמה מספרים שהיא שמרה כי כל פעם הייתי מתקשר הביתה מטלפון פנוי אחר, היא בחרה באחד המספרים וחשבה שהיא תבקש ממי שיענה שהוא יחפש אותי או יקרא לי, לא היה לה מושג שמדובר בבסיס גדול כמו עיר עם מאות חיילים מקורסים שונים. באותו הזמן מי שהיתה לפני חבר שלי בתור לטלפון סיימה את השיחה שלה והגיע התור שלנו, באותה השנייה אמא שלי בחרה באקראי באחד המספרים שהיו לה וחייגה, אני הרמתי את השפורפרת ולא היה צליל קו אלא קול של אשה,הקול היה מוכר לי....אמא?! איך לעזעזל בדיוק בשנייה שהיא התקשרה למספר אחד מתוך כמה שהיו לה, אני הייתי בבסיס גדול אי שם בדרום עם כמה טלפונים ציבוריים ודווקא לטלפון שהיא חייגה מישהו מהקורס שלי היה שני בתור הארוך אליו ובדיוק בזמן שהבחורה לפנינו סיימה לדבר וזו היתה ההזדמנות שלי להרים את השפורפרת ואפילו צלצול לא היה,איך אפשר להסביר את זה? אמא שלי לא הצליחה להגיד לי שהוא מת,אבא שלי עשה זאת,מה????צעקתי וכל החיילים מסביב הסתכלו עלי, הדבר הראשון שביקשתי זה לדבר עם אח שלי,הוא ענה, מה התוצאה שאלתי,הוא אמר לי,מה זה חשוב עכשיו? מה התוצאה שאלתי בתקיפות,ניצחנו 1-0,מי כבש?קאנטונה,ניתקתי. למחרת על הבוקר תפסתי את האוטובוס שיצא משדה התעופה בעובדה לכיוון באר-שבע ומשם המשכתי להלוויה,בדרך קניתי ידיעות אחרונות וזה טימטם אותי שבכותרת היתה תמונה של חבר שלי עם התוספת של ז"ל ובמדור הספורט הכותרת היתה,גיגס וקאנטונה קבעו,יונייטד! רובי ואיסטלנד בוודאי זוכרים אותו,היינו משחקים כדורגל ביחד,הם היו הגדולים ואנחנו הקטנים, עילי דגן ז"ל נהרג כשאיבטח את צומת בית ליד באותו היום, הוא נהרג בפיצוץ של המתאבד השני לאחר שניגד להגיש עזרה לפצועים מהפיצוץ הראשון. שלושה ימים לאחר מכן קאנטונה הציג לעולם את בעיטת הקונג פו שלו באוהד קריסטל פאלאס.
זוכר טוב מאוד את עילי דגן ז"ל. אני זוכר גם שבתמונות של החובשות ראיתי את הבנות שהייתי הולך להוציא אצלם גימלים.מדובר בבנות ששירתו במחנה 21 ליד בית ליד. הייתי בהלם שראיתי את הבנות החמודות שהיו מחלקות לי גימלים מטפלות בפצועים ונראות בהלם. היו כל כך הרבה פיגועים אבל יש כאלה שתמיד נזכור. בית ליד היה אחד מהם.
מי שרוצה שחמשת השערים ששינו את חייו יפורסמו בוואלה כחלק מהפרויקט שישלח את הכתבה שלו לכתוב האימייל הזאת:sportssupport@walla.net.il
אגב בעיטת מספרת , מושג שגדלנו עליו בארץ . משהו חשב על התנועה הזאת ? אין קשר למספריים בכלל. באנגלית זה אופניים ,בדיוק התנועה שמבצעים ,תחשבו על זה .
אם אני זוכר נכון מספר על כדורגל שפעם קראתי, מי שהמציא את בעיטת המספרת היה שחקן צ'יליאני בשם אונסאגה עיתונאי ספרדי קרא לבעיטה הזאת "לה צ'ילנה" ואם אני לא טועה כך נקראת הבעיטה בדרום אמריקה עד היום באנגליה קוראים לזה בעיטת אופניים? אני דווקא זוכר שקוראים לזה סקיסורס קיק..