מדובר ב-2 הקבוצות הכי דומיננטיות בטורניר, כל אחת בדרכה. אני אהיה בעד אנגליה בעיקר (אבל לא רק) בגלל סאקה שבגיל 19 מצליח להתברג בהרכב באופן לגיטימי, מאוד אשמח אם ייתן איזה גול/בישול בגמר. למרות שאני לא אוהב אותם גם אם איטליה תיקח זה יהיה סיפור אדיר. אגב מבחינתי המועמדים לMVP - כרגע מדובר בסטרלינג, קיין, בארלה/ג'ורג'יניו וקייזה.
בבתים הוא היה חלש והגולים שלו בנוקאאוט לא היו קשים אבל אם לדוגמא יכבוש בגמר ואנגליה תזכה - לדעתי הוא בהחלט יהיה ראוי לזה. כרגע אני חושב שסטרלינג יותר ראוי משניהם.
קיין חד וזה חדשות מעולות. שוב מידת הצטיינותו תלויה בהפעלתו על ידי קשרים ווינגרים. בנוק אאוט זה עבד טוב יותר. Sent from my SM-G973F using Tapatalk
קיין היה טוב בחצי הגמר כי הוא שיחק יותר דומה לאיך שהוא משחק בטוטנהאם - יורד לאחורה לקבל כדורים ומכניס כדורי עומק כמו פליימייקר. אני חושב שזו גם אחת הסיבות שסאות'גייט פתח עם סאקה ולא עם גריליש - בשביל שקיין יהיה אפקטיבי ככה צריך קיצוניים שנכנסים לעומק ולא שחקנים של כדור לרגל כמו גריליש. בכל מקרה אם אנגליה לוקחת יש MVP אחד וזה סטרלינג.
https://pbs.twimg.com/media/E6ApWmNX0AM7QMz?format=Xxx&name=small רייטינג WHO SCORED, יחד עם יחסי הימורים למצטיין היורו
מעולם לא החזקתי אצבעות לנבחרת שהיא לא נבחרת ישראל כמו היום. תחושה שזה הולך להיות קרב חפירות רציני שבסיומו היקום יקרוס לתוך עצמו.
לא מדברים מספיק על כמה הוא היה טוב במשחק הזה. הופעה שלמה. ראינו כמה דני אולמו בתפקיד דומה מסכן את ההגנה האיטלקית, קיין שחקן הרבה יותר טוב ממנו.
בדרך הביתה שמעתי את האגוז המתפורר של אוגדן. אני קצת פחות שונא את הבריטים עכשיו. עד הערב זה בטח יעבור לי
לא יכול להתרכז בעבודה. הלב דופק. את הרומן שלי עם הכדורגל התחלתי עם אנגליה. לקראת גיל 7, אני זוכר את האמוציות הראשונות שלי מכדורגל. יורו 96. ראיתי משחקי כדורגל גם לפני, אבל לא הרגשתי העדפה לאיזו קבוצה, לא הייתה קבוצה אהודה בבית. אבל בנבחרות.. סיפור אחר לחלוטין. אני מגיע מבית שהוא חצי-אנגלי. אין אהדה לקבוצה מסויימת (או חיבה מוגזמת לכדורגל באופן כללי), אבל נבחרות... זה סיפור אחר. ואולי זו גם הסיבה שהקבוצה הראשונה שאהדתי היא בכלל.. אנגליה (וליברפול הגיעה שנה אחרי). מהר מאוד ידעתי שארגנטינה וגרמניה הן ציר הרשע, והטורניר הראשון שאני זוכר, הוא כאמור יורו 96. אני זוכר את הטירוף המוחלט בבית בגול של שירר ב4-1 הולנד. אני זוכר שזו הפעם הראשונה שהכדורגל ממש עשה אותי שמח. חיוך מאוזן לאוזן. במעורפל יותר אני זוכר את הניצחון על ספרד. אבל הכי אני זוכר... את חצי הגמר. בוומבלי. משחק נוראי נגד נציגת הרשעים האירופאית. ואיך לא, פנדלים. רק מלראות את הפרצופים של כל דיירי הבית היה לי ברור שטוב זה לא הולך להיגמר. ואז הגיע סאות'גייט. ואז הגיעה שבירת הלב הראשונה שלי מכדורגל... אני זוכר דיכאון. אני זוכר פיזית את הרגע הזה נצרב לי במוח. ומאז, אנגליה היא אותה נבחרת מגעילה שמשחקת נוראי למרות סגלים שנעים בין בינוניים-לפנטסטיים. גם מאז, השיר Football's coming home הפך להיות מבחינתי המנון הנבחרת וגם תזכורת טראגית-קומית לעליבותה. והיום, בוומבלי. היום הוא היום שאפשר לעשות היסטוריה, להביא בפעם הראשונה את הגביע הביתה. סאות'גייט יכול לעשות את מהפך חייו ולהפוך מגיבור טראגי נצחי, לאלוף אירופה. לקבל מעמד של אל במולדת. אחרי שראיתי את ליברפול זוכה בליגת האלופות (05,19), ואחרי שלושים שנה (מאז שנולדתי) גם באליפות הנכספת (20), הגיע הזמן לסגור את המעגל מהיורו הנוראי ההוא ולהשלים לי 3 שנות כדורגל מושלמות לחלוטין. של שבירת כל נאחס שאי-פעם הרגשתי שאני מתמודד איתו כאוהד בעשרות שנים שחונות. הגיע הזמן לקבע את מעמדה של אנגליה בחוד-החנית של כדורגל הנבחרות. הגיע הזמן לשים קץ ללעג ולבוז. הגיע הזמן להפוך לווינרים. הגיע הזמן להביא ת'פאקינג גביע הזה הביתה!!!!! Bring football home! אני מקווה שהשחקנים מתמודדים יותר טוב ממני כי אני כבר ממש לא עומד בזה. חג יורו שמח לכולם.
יורו 96... מהזמנים שעוד הייתי בעד אנגליה. משתתף פה בדיון, רואה את המשחקים (כי אין כדורגל אחר) אבל לא מצליח להתחבר בכלל לכדורגל נבחרות. כלומר, להתחבר רגשית לנבחרת. אפילו נבחרת ישראל לא חשובה לי. שינצחו, שיפסידו - לא איכפת. תמיד בכדורגל נבחרות זה היה מבחינתי יותר עניין של "באיזה נבחרת יש שחקנים שאני אוהב" ולא הנבחרת עצמה (בניגוד מוחלט לכדורגל מועדונים). לגבי נבחרת אנגליה הנוכחית - בגדול היא הכי פחות שנואה עליי אי פעם נראה לי. שונא את קיין וסטרלינג, אבל דיי אדיש לכל השאר (ברור שסאנצ'ו יהפוך להיות שנוא מאוד בקרוב). חבל שאני כל כך שונא את התקשורת האנגלית שבעיקר בגללם אני רוצה שהנבחרת תושפל עד עפר. מקווה שהנדרסון ישחק ויהיה שותף מרכזי לזכייה, אם וכאשר. שאוכל לשמוח בשבילו.
מגוויר, פיליפס, רייס, סטרלינג, ווקר ושואו עשו טורניר הרבה יותר מרשים מקיין. אצל האיטלקים, חזרתי על זה במשך כל הנוק אאוט, דונארומה MVP (קייזה המלך).
