בקיץ האחרון הייתי צריך לבלות קצת זמן בבית אריאלה למטרות לימודים, אז לא עמדתי בפיתוי ובהפסקות התנפלתי על גיליונות "העיר" ו"שם המשחק"
והאחרון להיום, פרויקט "הילד קצת מוזר" מאוקטובר 1997, כתבות 4-4-2 מתורגמות על גאזה וג'ורג' בסט+עלי מוהר מראיין את קאנטונה מעט לאחר פרישתו: https://i.imgur.com/aM8VCAu.Xxx https://i.imgur.com/f7dPokE.Xxx https://i.imgur.com/WIeHwF7.Xxx https://i.imgur.com/44YDAqq.Xxx https://i.imgur.com/u21ilHz.Xxx https://i.imgur.com/xONf12Z.Xxx
תראו את הגול איזה קומדיה ההגנה שלנו. קאררגר עד ההגעה של בניטז היה שחקן בינוני להחריד. הוייה שיחק איתו מגן, רק בניטז הבין שקאררגר חייב לשחק בלם או לא לשחק בכלל. מכל 3000 השחקנים שהוייה רכש לעונה הזאת, הופייה כמובן המשיך ונחשב אגדה. היתר די בינוניים.[/QUOTE] כמו שאנחנו סובלים היום מוודוורד שתוקע אותנו עם מאמנים כושלים כך גם אתם סבלתם באותה תקופה מן הבעלים של ליברפול(לא זכור לי שמו) שתקע אתכם עם מאמנים בינוניים שהרוויחו את מקומם לאורך תקופה יחסית ארוכה רק בזכות טרבל פיקטיבי(הוייה) וגביע אלופות מזליקי(בניטז). בסופו של דבר הגלגל מסתובב....
ידיעה מצערת לחובבי פרמייר ליג עוד מהניינטיז כמוני. סמית ניהל במהלך קריירת האימון שלו יותר מ - 1600 משחקים, מ - 1969 עד 2008. בדיוויז'ן ואן הישן אימן את בירמינגהאם סיטי(1978 - 1982, ירד ב - 1978/79 ועלה חזרה עונה אחר כך) וק.פ.ר(1985-1988, מקום 5 בעונת 1987/88, הביא את דיוויד סימן לקבוצה), כאשר במהלך עונת 1988/89 הגיע לניוקאסל אך לא הצליח להציל אותה מירידה. אפשר להגיד שהוא פרח מחדש ב - 1995 כאשר מונה למנג'ר דרבי קאונטי, יחד עם עוזר צעיר בשם סטיב מקלארן(שהיה עוזרו עד פברואר 1999 כשעבר לעזור לאלכס פרגוסון ביונייטד). כבר בעונתו הראשונה העלה את הקבוצה לפרמייר ליג ובהמשך תקע איתה יתד חזק. הקבוצה סיימה במקום ה - 12 כעולה חדשה(1996/97), ובהמשך 9(1997/98) ו -8(1998/99). בשתי העונות המלאות האחרונות שלו שם 1999/00 ו - 2000/01 היא נאבקה נגד הירידה ושרדה בקושי - מקומות 16, 17. באוקטובר 2001 התפטר והקבוצה ירדה בסיום אותה עונה ופרט לעונת ביזיון 2007/08 לא שיחקה בפרמייר ליג מאז. בדרבי קאונטי שיחקו אצלו שחקנים כמו מארט פום, דיון בארטון, פאולו ואנצ'ופה, סטפנו ארניו, כריסטיאן דיילי, איגור סטימאץ, דין סטארידג'(דוד של), דריל פאואל, אליושה אסנוביץ', פרנצ'סקו באיאנו, רורי דלאפ, לי קרסלי, ג'ייקוב לאורסן, הורסיו קרבונרי ואפילו טוני דוריגו בשלהי הקריירה שלו. גם ישראלי אחד בשם אבי נימני
מייקל אואן 'הילד הנצחי' חוגג היום 40. זה לא סוד שהוא היה הדבר הגדול הבא בכדורגל העולמי, חורר רשתות באנפילד וזכה בכדור הזהב בגיל 21 אבל הקריירה לא המשיכה כצפוי. בראיון באנגליה הוא עונה לביקורות: "כשהייתי בן 20, הייתי כנראה אחד השחקנים הכי טובים בעולם, הרגשתי בלתי ניתן לעצירה זה נמשך למשך תקופה אבל הפציעות תסכלו אותי, בגיל 23 כבר הייתי בירידה. כאשר אחד הגידים נקרע, זה לא היה אותו דבר. זה קרה לי בגיל 19 וזכיתי בכדור הזהב בגיל 21, אבל דעכתי". החלוץ שבר לאוהדי ליברפול את הלב כשבחר לעזוב לריאל בקיץ 2004, ודווקא בסיום אותה עונה זכו האדומים בליגת האלופות. אואן הסביר: "אני ממש שמח ששיחקתי בריאל מדריד, זו הייתה הזדמנות לנסות משהו שונה. במובנים רבים, לשחק בריאל מדריד או בברצלונה זה כמו לזכות בגביע הקדוש". "אני לא מתבייש בשום דבר שעשיתי למרות שאנשים רצו שאתבייש. רציתי לחזור לליברפול אבל הדברים לא הסתדרו. מעולם לא היה החלום שלי לשחק עבור סטוק סיטי, ניוקאסל או מנצ'סטר יונייטד, אבל זה המקום אליו הקריירה לקח אותי. "אנשים חושבים שאתה מרוויח מאה אלף ליש"ט בשבוע, אבל תראו בעצמכם, יש הרבה שחקנים שפשטו את הרגל אחרי הקריירה. זה הספורט המסוכן ביותר מבחינה נפשית. אתה פורש בגיל 33, ואם לא פתחת עסק או עשית משהו נוסף - אתה עלול להשתגע". ********* בתור אוהד ריאל מדריד מתגעגע לימים בהם היו לנו מיליון חלוצים אבל מודה שמבחינתי ליברפול הייתה מייקל אואן. אני חושב שהוא היה מבריק בעבר ומעניין לאן היה מגיע לולא הפציעות. מה שכן טוב לשמוע אותו מדבר ו"מסביר".
אני מאלה שפחות כועסים עליו. לא רצינו אותו, מה הוא אמור לעשות? הלך לאיפה שהכי טוב לו ללכת, לגיטימי. היה חלוץ מדהים, מהירות מסחררת ופינישר מצוין. הפציעות גמרו לו את המהירות, כבר בניוקאסל זה לא היה אותו שחקן, אחרי זה במנ יו וסטוק זה כבר סתם שחקן אחר לגמרי.
אואן עדיין חתום על ה-3:4 ההוא בדרבי של מנצ'סטר, רגע למזכרת. ובכל מקרה, יש לי תחושת פספוס כאוהד נייטראלי שהוא לא זכה עם ליברפול בצ'מפיונס בעונה ההיא. בריאל מדריד הוא כבש הרבה כמחליף וגם הוציא את פיגו מההרכב בקלאסיקו (וגם היה משחק על חשבון ראול אם הוא לא היה קפטן ובאנקר), אבל מאז פחות או יותר הקריירה שלו נגמרה בגיל 25 וזה חבל מאוד. אתה מדבר לא על המעבר לריאל מדריד אני מניח אלא אחרכך שלא רצו אותו בחזרה באנפילד למרות שעד להחתמתו של טורס לא היו חלוצים מי יודע מה במועדון. אני בטוח שלא היה אכפת לך כאוהד אם הקריירה שלו הייתה נמשכת עם עונות של 15 גולים במקום אחר, חבל שהוא היה צל. הכדורגל שגדלתי עליו, אואן היה ממש כמו ראול=ריאל מדריד, טוטי=רומא, דל-פיירו=יובנטוס [וגם בקהאם=מנצ'סטר יונייטד]
לריאל מדריד קשה לי מאוד להאשים אותו שהוא הלך. זאת הייתה קבוצה אדירה בזמן שאנחנו היינו במעבר של מאמנים ואחרי עונה בינונית ומטה. מבין אותו שרצה לנסות. כשאנחנו פח אני לא יכול להתלונן שאנשים לא רוצים להיות חלק מזה. המון משחקים תחת הוייה זה היה אואן ועוד 10. הקבוצה נשענה עליו באופן מוגזם.
גם פאבריציו רוואנלי עבר תחתיו למשך תקופה קצרה בתחילת עונת 2002. המשחק הכי זכור של דרבי בתקופה הזו היה ה-2:3 המדהים על מנצ'סטר יונייטד באולד טראפוד בשלהי עונת 97, משחק שבדרך נס לא גרם לליברפול לעקוף אותנו בטבלה ולשייט לאליפות וזאת מאחר ויום למחרת בנאיביות ליברפולית כל כך אופיינית לשנים ההן היא הפסידה בבית 1:0 לקובנטרי משער של דיון דאבלין בדקה ה-90.
ההופעה הראשונה של ליברפול בגביע הביניבשתי אחרי שתי הזכיות הראשונות שלה בגביע אלופות(1976/77, 1977/78) ליברפול סירבה להשתתף בגביע הביניבשתי. ב - 1977 החליפה אותה הסגנית בורוסיה מנשנגלדבך וב - 1978 המשחק בוטל. בניגוד לשנות השבעים אז המשחקים היו בשיטת בית וחוץ, ב - 1981 כבר היה משחק אחד בודד בטוקיו. היריבה הייתה פלמנגו הברזילאית שזכתה בפעם הראשונה בגביע הליברטדורס. הרבה לפני חוק בוסמן, מעט ברזילאים שיחקו בחו"ל ובפלמנגו שיחק הכוכב הכי גדול של נבחרת ברזיל אז זיקו. יחד איתו צפויים היו לנסוע למונדיאל בספרד ב - 1982(שם ברזיל נחשבה לפייבוריטית לזכות) גם המגנים לאנדרו וז'וניור. אגב ליברפול שלחה 6 נציגים - 3 לנבחרת אנגליה(מקדרמוט, ניל ותומפסון) ו - 3 לנבחרת סקוטלנד(סונס, הנסן ודלגליש) תאריך: 13.12.1981 איצטדיון: הלאומי בטוקיו מעמד: הגביע הביניבשתי הרכבים: פלמנגו: ראול, מריניו, מוזר, לאנדרו, ז'וניור, ז'ורז'י אנדרדה, אדיליו, זיקו, טיטה, ליקו, ז'ואאו נונייס. מאמן: פאולו סזאר קרפג'יאני ליברפול: ברוס גרובלאר, פיל תומפסון, אלן הנסן, פיל ניל, מרק לואורנסון, סמי לי, טרי מקדרמוט(51' דיוויד ג'ונסון), גראהם סונס, ריי קנדי, קני דלגליש, קרייג ג'ונסטון. מאמן: בוב פייסלי בהמשך ליברפול הפסידה גם ב - 1984 לאינדפנדיינטה וב - 2005 לסאו פאולו בגמר אליפות העולם למועדונים, שהתקיים אז לראשונה בגרסא הנוכחית. אולי מחר היא תזכה בפעם הראשונה.
האלאנד הבן בדרך לאולד טראפורד? זמן מצוין להיזכר במה שעבר על רוי קין בימים שאחרי העבירה ההיא על האב (3.5.2001): https://i.imgur.com/JaswZA4.Xxx
מרטין פיטרס הלך לעולמו https://moosegazette.net/wp-content/uploads/2019/12/193687/martin-peters-1966-world-cup-winner-with-england-dies-aged-76.Xxx אלוף עולם 66 וכובש השער השני של אנגליה באותו גמר בוומבלי, מרטין פיטרס נפטר בגיל 76. פיטרס שגדל בווסט האם מגיל 15, ערך את הבכורה במדי הפטישים ב - 1962 והיה ידוע כשחקן מאוד ורסטילי ואפילו יצא לו לשחק כשוער(בתקופה שעוד לא היו מותצרים חילופים והשוער נפצע במהלך משחק), אך בעיקר שיחק כקשר התקפי. הוא הגיע לנבחרת אנגליה זמן קצר לפני המונדיאל במשחק ידידות מול יוגוסלביה במאי 1966. שנה לפני כן זכה עם וומבלי בגביע המחזיקות. ב - 1970 הפך לשחקן הראשון בבריטניה שעולה לפחות 200 אלף פאונד כאשר עבר לטוטנהאם במדיה זכה בגביע אופ"א ושני גביעי ליגה. ב - 1975 עבר לנוריץ' סיטי וסיים קריירה מקצוענית ב - 1981 במדי שפילד יונייטד. עם 688 הופעות הוא ממוקם במקום החמישי בכל הזמנים בהופעות בליגה העליונה של אנגליה ושני בין שחקני שדה לג'ון הולינס. גם כבש 169 שערים בליגה הזו. 67 הופ', 20 שערים בנבחרת אנגליה במדיה פרט לזכיה, גם סיים במקום השלישי ביורו 1968 ושיחק גם במונדיאל 1970. כעת מהשילוש של ווסט האם נשאר רק ג'ף הרסט בין החיים.