ליברפול 2018/19

לגבי הנדרסון - במסגרת המוגבלות שלו הוא נתן משחק מצוין. זה המקסימום שניתן לצפות ממנו לדעתי. כיסוי שטחים, מלחמה, אגרסיביות. עשה פעולה יפה בגול הראשון, לחלוטין לא משהו שאני מצפה ממנו. אני לא חושב שהוא שיחק קדמי מדי, הוא הצטרף להתקפה כמו שאמור להצטרף. זה נכון שהוא לא היה טוב ברכז המגרש ונראה כאילו הפקיר את פביניו, אבל אני לא חושב שהוא הפקיר. פשוט יש לו אפס אינטליגנצית משחק והוא לא חכם במיקום שלו. זה נראה ככה פחות או יותר תמיד כשמשחק עם פביניו (פביניו "מופקר" באמצע כשהנדרסון ומילנר מטיילים להם באזורים אחרים).

מילנר והנדרסון לא באמת מספיק טובים בשביל להיות שחקני הרכב ברמות האלה. גם קלופ חושב ככה וזה למה הוא הביא את פביניו וקייטה ורצה גם את פקיר. הוא רצה מרכז מגרש חדש לחלוטין. יכול להיות שהוא לא רצה כזה כבר העונה (כי לוקח לו הרבה זמן לשלב קשר חדש במרכז המגרש) אבל זאת התוכנית שלו.

הנדרסון נתן תנופה מחודשת זה נכון. אבל את מי הוא החליף בהרכב? אף אחד. מרכז המגרש היה (ועודנו) הבעיה הכי גדולה בקבוצה. אין לנו כרגע מישהו עדיף (כשקייטה פצוע ואוקס לא חזר עדיין באמת) אז טוב שהנדרסון בכושר טוב, אבל זה לא באמת שחקן איכותי לרמות האלה.

מסכים עם מה שנאמר על ארנולד. מה שהוא מראה בגיל 20 זה נדיר בכל קנה מידה. הוא טוב הגנתית (לא אדיר, אבל טוב) והוא מצוין התקפית. הוא חכם, יש לו אופי אדיר, הוא מוציא כדורים נייחים מצוין והוא מוסר פשוט אדיר. טכניקת המסירה שלו פשוט מדהימה - עם פאלש, מסתובב, חזק, עם BACK SPIN, לתנועה של שחקן או למיקום נוכחי, כל כך מגוון.

 

טרנט המוסר הכי טוב בקבוצה, ואגדיל לומר שביום טוב הוא מהמוסרים הטובים בליגה. זה אומר הכל... מקווה שבשני המשחקים שנותרו (עדיין לא מעכל שזה שניים ולא אחד) קלופ לא יושיב אותו במקרה.

 

קצת מוזר לי לבקר את ארנולד אחרי שהוא האחראי העיקרי ליום המאושר בחיי אבל להגיד שהוא טוב הגנתית זה לשקר לעצמך.
בוא נגיד את האמת, מדובר בשחקן הגנה חלש מאוד, ההופעה שלו נגד פולהאם הייתה מחרידה הגנתית ואני יכול להבטיח לך שאני יכול למצוא כמה סרטונים עם בעיות שלו בהגנה.
האחד על אחד של ארנולד לא טוב, לדעתי גם לא מספיק חזק פיזית, הסגירות שלו לא מספיק טובות (ראה ערך: המשחק נגד יונייטד לפני שנה), לא סתם קלופ וויתר עליו בקאמפ נואו, ידענו שזה ייקרה ולא הופתענו.
יש הבדלים בינו לבין רוברטסון, רוברטסון וורלד קלאס מובהק, אני לא אחמיא לו כי אני אגזים אבל מה שעושה את רוברטסון לוורלד קלאס ולמגן הטוב בעולם לדעתי למרות שיש לו טכניקה סבירה זה היכולת האמינה בהגנה. מתי קיבלנו שער מהאגף שלו ?
ארנולד אדיר מהצד ההתקפי, לא פוסל קריירה כקשר מבחינתו אבל הגנתית ? לא חושב שיהיה אי פעם מגן אמין בצד ההגנתי.

ייאמר לזכותך אורן, אני זוכר אותך כאן רושם לנו לראשונה על ארנולד כשהתחיל להתאמן בבוגרת, כבר אז ראית במה מדובר.

 

הוא ממש לא חלש מאוד בהגנה. כמה פעמים ברצלונה התגברו עליו בצמד המשחקים הזה? כמה פעמים באיירן התגברו עליו בצמד המשחקים?

אנחנו קבוצה סופר התקפית, משחקים בקו הגנה גבוה ואיתו על האגף יש את סלאח שלא עושה יותר מדי הגנה. יחד עם זאת, אנחנו לא ממש סובלים מהאגף הזה.

כן, פה ושם יש לו טעויות. יש לו גם ליקויים במשחק שהוא חייב לשפר. משחק הגובה בעיקר.

לתת פה דוגמה למשחק נגד יונייטד מלפני שנה זה לא רציני לצערי. כן, הוא סגר שם רע פעם אחת את ראשפורד. אנחנו מדברים פה על פעם אחת שהוא סגר רע שחקן מהיר מאוד באחד על אחד. כל ההגנה בכלל פישלה שם עצם זה שהגענו למצב כזה.
אבל הוא היה אז רק בן 19, כמובן שהוא מתקדם ומשתפר מאז.

קלופ ויתר עליו בקמפ נואו וזה לא היה מפתיע. אבל זה שגומז יותר חזק הגנתית לא אומר שטרנט לא טוב הגנתית. כולנו ראינו בחצי עונה עד הפציעה שגומז זה שחקן שפשוט לא עוברים אותו. הוא גם מצטרף פחות להתקפה והוא מטוס סילון אז אם דמבלה עולה מולך יש לך מישהו שיכול לרוץ איתו.
גומז הוא הבחירה הסולידית יותר. זה לא אומר שטרנט חלש הגנתית.

היו לא מעט משחקים שחששו מטרנט והוא עבר אותם כמו גדול.
בודדים המגנים באנגליה שבאמת טובים ממנו הגנתית לדעתי. וכשאני לוקח בחשבון את הפלוסים והמינוסים שלו - אין לי ספק שהפלוסים עולים בהרבה על המינוסים. גם אם הוא בינוני מינוס הגנתית, הוא שווה את זה התקפית.

רוברטסון מזייף הרבה בהגנה בזמן האחרון. יש לו נקודת תורפה משמעותית - כדורים ארוכים על האגף שלו. הוא מאוד מהיר ומצליח לסגור בלא מעט מהפעמים אבל זה לא שהוא בלתי ניתן להכנעה באגף.
מתי קיבלנו שער מהאגף שלו? משחק אחרון נגד טוטנהאם, אם כבר הם בפוקוס עכשיו.
אני אוהב את רוברטסון ומאוד מחזיק ממנו. יכול להיות שהוא יותר חזק הגנתית גם, אבל זה לא אומר שטרנט חלש.

 

רוברטסון הוא אנטי ברצלונה לג׳נד לעד.

 

משחק ראשון:


משחק שני:

 

*הודעה לקרוא בשירותים חברים, זה ארוך.*

אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו, אני אוהד את הקבוצה הזאת מגיל 10 בערך, 14 שנה, אף פעם לא מצאתי את הזמן הנכון לטוס למשחק.
זה התחיל בעונה של איסטנבול, בעזרתו של אחי הגדול שהדביק אותי באהדה אליהם, המשיך עם הגמר גביע האנגלי ב 2006 וההפסד ב 2007 ובערך מהשנים הבאות הכדורגל באמת תפס מקום משמעותי בחיי, שם בעצם התחלתי לראות משחק משחק. הבעיה שמאז חווינו את הקריסה עם היקס וג'ילט, הודג'סון, אנדי קארול, דאונינג, ב 2014 הייתי בצבא ולא יכולתי לטוס ואז עונה אחר כך שוב דברים התחרבשו. אני אולי קצת מפונק אבל את הפעם הראשונה שלי רציתי לעשות כמו שצריך, במשחק הנכון, ידעתי שזה יהיה ערב אירופי באנפילד עם כל הסיפורים ששמעתי על הערבים האלה.

בשנה שעברה טסתי לדרום אמריקה, כמה ימים לפני הגמר מול ריאל, באסה של החיים ביום שאמור להיות אחד המרגשים שלי. לא האמנתי שנגיע לגמר כשסגרתי את הכרטיסים והרגשתי פספוס ענק שלא יכולתי לטוס למשחק. לא ידעתי מתי נזכה להיות שוב פעם בגמר, והשבוע הראשון שלי בטיול התחיל בקובה, אז עד השניה האחרונה הייתי צריך להתארגן על טלויזיה והחבר שאיתי היה אוהד ריאל שרוף. אני לא אשכח את החוויה הזאת בחיים, פאב מלא בקובנים שרק לאחרונה התחילו לצפות בכדורגל ולשמוע על מסי ורונאלדו, כולם אוהדים בארסה או ריאל, והפאב שהיינו בו מלא במקומיים עם חולצות של ריאל כשאני היחיד שעומד וצורח כמו משוגע עם חולצה של ליברפול, קבוצה שספק אם שמעו עליה עד לפני הגמר הזה. סוף המשחק בכיתי איזה 10 דק' (אני אחד הבכיינים שמדובר בקבוצה הזאת) וזה ייצרב לי בראש לעולמים איך הם באו לנחם בסוף המשחק ולהגיד לי לנגב את הדמעות ועם תמימות כל כך מיוחדת הוסיפו, "נתתם משחק גדול, תנגב את הדמעות, שנה הבאה אתם תיקחו את זה."

העונה הייתי על סף לטוס למשחק האחרון של הבתים מול נאפולי, ויתרתי בשניה האחרונה. אחר כך מול באיירן באנפילד, וגם שם ויתרתי ברגע האחרון מסיבות מסוימות. את המשחק מול בארסה סימנתי עוד ברגע שקיבלנו את פורטו, החלטתי שאני טס whatever it takes, גם אם אני נכנס למינוס, גם כשאני באמצע מכינה לתואר, לא משנה מה. שיכנעתי את אח שלי שהגיע הזמן שהוא יחזור לבקר באנפילד גם כן וסגרנו. ואז בום, 3-0 ומסי עם כדור חד לחיבורים (ואני יכול להישבע שהרגשתי את הכדור הזה פוגע בי באותו רגע) ודיכאון שאני אפילו לא יכול להסביר. רק יום לפני סגרתי כרטיס לקופ במיטב כספי, הודעות בווצאפ מאנשים שאומרים לי "חבל על הכסף, תמכור את הכרטיס זה גמור." (מכירים את התגובות האלה ? החסרות טקט ?). אחרי יום שעיכלתי עניתי "לא מוכר, בשביל ה-2% שנעבור אותם איכשהו ואני אראה את זה בעיניים שלי."
התכנון היה להישאר בעיר עד ה 14.5 למקרה שניקח אליפות אבל לא סגרנו חזור ואמרנו שנחכה למשחק מול ניוקאסל ואז לשל סיטי מול לסטר.
המשחק מול ניוקאסל היה קשה לכולנו לצפייה, אני לא חושב שאפילו שלשום הייתי בלחץ כמו במשחק מולם, ואז סלאח נפצע לי שם ונכנס לרשימה של קייטה ופירמינו שבחוץ מול בארסה. כמה נאחס יכול להיות ?

ירדנו מהטיסה למנצ'סטר ועם עוד כמה ישראלים שהיו במטוס ובאו למשחק בודקים את התוצאה בסיטי ורואים שהם ניצחו מגול של קומפאני דקה 70 ונשברים, זו בעצם הייתה התקווה שלנו לטיול, והזמנו את החזור כשהגענו להוסטל.
בעצם באותו זמן כתבתי את התגובה הזאת שציטטתי למעלה. פעם ראשונה חשבתי על צד אחר של הכדורגל, שזה פשוט לא יהיה פייר כלפי האוהדים אם הם לא יבואו לתת את הכל, שאני אולי לא מאמין אבל הם מחובתם להאמין בשבילנו ובבוקר קלופ אמר משפט יפהפה - "אם נפסיד, נעשה את זה בדרך הכי יפה שאפשר." ואז קיבלתי איזה זיק קטן של אופטימיות.
בבוקר התחלנו במוזיאון של הביטלס, ואז קצת במרכז העיר להעביר את הזמן עד למשחק.
כמובן שברחובות מרגישים את האהבה שיש בעיר הזאת לכדורגל, ובאמצע מעבר חצייה הבחור מהמכונית שעוצרת צועק "4-0 לנו היום, 4-0 !" כשעד עכשיו אני לא יודע אם אמר בציניות או ברצינות. הלכנו לאסוף את הכרטיסים, ואז ברגל לכיוון האצטדיון. לפני המשחק נכנסנו לשתות קצת ב Hotel Tia, קרוב לאצטדיון והרבה אוהדים מתאספים שם, ואז פתאום אני קולט בגג בחור עם גיטרה, זה ג'יימי וובסטר. (כל השבוע ניסיתי להשיג לנו כרטיסים ל boss night אבל זה היה סולד אאוט.)
אז יכול להיות שהוא מופיע שם תמיד לפני משחקים או שסתם יצא בפוקס אבל וואלה פה כבר זה עשה לי את היום, הוא שר עם הקהל את כל הרפרטואר שיש לי בפלייליסט בפלאפון, ועם כל הרימוני עשן והטירוף. נתן נאום מוטיבציה, אמר לנו ללכת לתת עבודה ועזב את המקום.
אמרתי לאחי, "שמע, לא מאמין שהוא בא עד אלינו, זה לא מקרי, עכשיו אני מאמין שאפשר לעשות את זה." ויצאנו לאצטדיון.
את הטירוף ברחובות אני מניח שראיתם, בקופ ישבנו הכי מאחורה, זה נראה קצת באסה בהתחלה אבל רואים בכל זאת טוב.
את הקול שלי כבר התחלתי לאבד עוד לפני המשחק אבל כוסאומו אני גומר היום את הקול שלי, וזאת הייתה הגישה של כל אוהד בקופ בשלישי.
מפה אני כבר לא יודע איך לתאר את מה שקרה, כדורגל wise אין לי מה להגיד, זה לא הכדורגל שניצח את המשחק הזה.
בארסה הגיע למספיק מצבים לגולים, אליסון עם הופעה מהסרטים, ג'יני תופס את יום חייו, אוריגי שזה באמת בחור עם עננת מזל מעליו והנדרסון מבחינתי הוא גבר שבגברים. אני אומר לכם, אחרי יום שלישי לא אכפת לי שיש לנו שחקנים נכים טכנית כמוהו או כמו מילנר או למלמים כמו ג'יני, הם פאקינג חבורה של גברים !!!!
הייתה שם באנפילד חבורה של גברים עם עוד כוח של 50000 איש לצדם ומאמן אחד שהוא אלוהים וזה גרם לאחד הימים הגדולים בתולדות המועדון והאצטדיון הזה.
בשריקת הסיום בכיתי את חיי שם, לא מבין איך אני כזה בר מזל להיות שם, במשחק הראשון שלי. עוצם את העיניים ובוכה כמו ילדה קטנה.
ה YNWA עם השחקנים היה המרגש ביותר שראיתי, יותר מההוא מול צ'לסי בצ'מפיונס בעיניי, ואז השיר imagine בתזמון הכי נכון שיש.

בחוץ אני כבר לא זוכר יותר מדי מה קרה, כל כך הרבה אוהדים שרים, רשתות טלויזיה באות לצלם, פאבים מפוצצים עד 0 מקום, והשיר של אוריגי הוצא מהבויעדם.

אנשים כתבתי אתמול שלא משנה אם זאת טוטנהאם או אייאקס, אין מבחן שלא עמדנו בו השנה. אנחנו אולי נפסיד ואולי ננצח, אבל אני מאמין בקבוצה הזאת כמו שבחיים לא האמנתי, ראיתי את הדבר הכי בלתי אפשרי מול העיניים שלי הופך לאפשרי, הם יבואו לירוק דם כמו תמיד ואני סומך עליהם שיביאו גם את השישי, וגם אם לא, אנחנו בתקופה פשוט נהדרת כדי להיות אוהדים.

מקווה שב 1.6 אני סוגר את המעגל שלי עם החווייה בקובה, הם הבטיחו לי שנזכה.

 

מוריניו וליברפול חברים טייק #4775446432.

 

לא הרבה יודעים, אבל תכלס פעם מוריניו היה חולה עלינו.

הוא ממש רצה לאמן את ליברפול כשהיה עוד בפורטו, הוא גם ניסה להשעג לעצמו את התפקיד כשהוייה עבר התקף לב (פנה ישירות למועדון). במועדון לא אהבו את זה שהוא מנסה לקבל את התפקיד בזמן שהוייה סבל מבחינה רפואית ולכן, למרות שמאוד העריכו אותו מקצועית, הוא למעשה היה "פסול" אצלנו.

 

לא חושב שב 2001 יותר מדי אנשים שמעו עליו ובטח לא העריכו.

Sent from my SM-G930F using Tapatalk

 

לתפוס את הרגשות באנפילד לפני, במהלך ולאחר המשחק מול ברצלונה

 

איזה חלום היה לי...0-0 במחצית בשני המשחקים. דקה 48 1-0 לברייטון משער שנראה בול כמו ה2 של וויינאלדום ביום שלישי. באנפילד חוגגים כי שמעו על השער ואז התעוררתי.
יאללה עוד 10 שעות.

 

גיל תחזור לישון בקיצור.

 

טוב, שוב אין ברירה. מודה שלראשונה בחיי אני אפילו לא מאמין בניחוס. מחקתי את הטוויטר ואת הפייסבוק מהטלפון הרגע. אני לא מסוגל להתמודד עם התמונות, הסרטונים והנפת הגביע בבריטון הערב. גם לא את התמונות של הגביע המסכן שהגיע לאנפילד למקרה ש... לאלא, אין לי את היכולת להתמודד עם זה.

איך אוכלים בכלל את העונה הזו? נהנתי מכל פאקינג שניה ורגע. המועדון המטורף הזה הביא אותי לתעצומות נפש שלא חוויתי ברגעים הכי מאושרים בחיי ולמען האמת גם לא לרגעים הקשים ביותר, וברוך השם היו. איזה משחקים, איזה תוצאות, איזה מהפכים, איזה גולים, איזה רגעים, איזה שחקנים, איזה מאמן.. מדהים.

אני חושב שאני בעיקר מפחד שזה לא יחזור. שלא נהיה שוב טובים כמו העונה. על תארים אני לא באמת מדבר. מחשבה כזו שהכל התחבר בטעות, במקרה. אנחנו לא באמת שם, זה הכל פייק. זה כי יונייטד רעה וכי ארסנל דישדשה וכי צ’לסי חירבנה, זה כי הכוכבים הסתדרו, כי התחבר למאנה והתחבר לוירג׳יל והתחבר לקלופ. אבל זה לא יקרה עוד. זה חד פעמי.

אמא שלי תמיד אמרה לי ״הסיוט הכי גדול זה כשהחלומות מתגשמים״. איזה משפט מדכא זה יאללה. איך לא אצא כזה פסימי אמא ולמה זיינת לי ככה את החיים? איך אהנה ממשהו עם הדיכאון הזה?

מצד שני היא גם אמרה שלאנשים טובים קורים דברים טובים, שזה כנראה השקר הגדול ביותר. כי האמת שהיא שהרעים תמיד מנצחים והטובים תמיד אוכלים חרא. את זה היא לא אמרה לי.

אבל בסוף כשמנקים את הפסימיות ומנסים בכוח לחשוב קצת צלול יותר אני יודע שזה יגיע. לא יכול להיות שאורן צודק ואנחנו מקוללים, לא? עוד אראה תארים בחיים שלי. אני בן 32. יש עוד קצת זמן עד שאמות במידה ולא יקרה משהו בלתי צפוי.. אני עוד אמור לראות איזו אליפות מסכנה. לא יכול להיות שלא.

בקיצור, כתבתי עכשיו טקסט ארוך חסר כל פואנטה ומשמעות, אבל הכוונה היא שתהיו חזקים הערב כשהחרא הזה מכה בנו. אל תתבאסו, אל תקחו את זה קשה. נגמר, הלאה. לעונה הבאה.

 

אני הולך להרגיש חרא מאוד ב7 בערב, כלום לא יעזור לזה, שום פסיכולוגיה חיובית.

למי שכן מחפש טיעונים לוגיים, זה הולך להיות פחות רע מ2014. למה? כי שם הרגשתי שאנחנו לא פחות טובים מסיטי ושזה נזרק על שטויות. פה זה הולך להיות על 14 נצחונות רצופים של סיטי כולל משחקים קשים מאוד ובצפיפות של לוח זמנים. אין מה לעשות נגד זה.
זה עדיין גרוע אבל גרוע פחות.