ראנגניק לא מאמן, לא חושב שזה תפקיד שמעניין אותו בכלל. גם את לייפציג הוא אימן רק בעונת המעבר בין האזנהוטל לנאגלסמן (ולפני שעלתה לבונדסליגה). בכל יום שעובר אני משתכנע שמאמן נבחרת זה תפקיד שמיועד יותר לפסיכולוג מאשר למאמן. קריירת אימון המועדונים של לואיס אנריקה ורוברטו מנצ'יני לא מרשימה בכלל, כמאמני נבחרת הם פתאום מוציאים תוצאות טובות. בכלום זמן שיש לנבחרת ביחד בשנה קלנדרית (ועם כל השינויים שקורים במהלך העונה - פציעות, כושר ירוד של שחקנים מסוימים) אי אפשר באמת להטמיע שיטה. מאמני הנבחרות המצליחים פשוט לא מפריעים ושומרים על חדר הלבשה בריא. לב עושה נזק בשתי החזיתות. מכל השחקנים שפרשו/הופרשו מהנבחרת אני די בטוח שרק את אוזיל הוא היה מחזיר.
דווקא במקרה של מנצ'יני זה לא נכון. הוא השתמש בגביע האומות(הראשון)כמו במחנה אימונים, עשה הרבה ניסויים עד שהצליח להטמיע שיטה. גם ספג על זה ביקורות כשאיטליה הפסידה לא מעט, אבל בפועל זה השתלם לו ובגדול. במובן מסויים זה מזכיר מאמן קבוצה, גם אם זה לא עבודה שבועית ואינטסיבית כמו של השני. אני גם לא מסכים שהתפקיד של מנצ'יני זה "לא להפריע", לא מדובר כאן באסופת כוכבים כמו שהיה באיטליה בשנות ה-90, למנצ'יני יש כאן הרבה מאד קרדיט. האמת שהוא גם מאד מפתיע אותי כי הוא תמיד היה ידוע כמאמן מקובע ומשעמם, כנראה עשה סוויץ' במח, וכנראה שזה היה בהשפעת מאמנים איטלקים אחרים.
מחזק ומעלה - גם דשאן במונדיאל זו דוגמא טובה. מבחינה טקטית לא הייתה איזו בשורה גדולה מצרפת אבל ראינו מאמן שיודע לגייס את כולם למשימה, מאמבפה וגריזמן ועד מנדנדה ותובאן וזה כולל גם את העובדה שהוא הצליח לגרום לפוגבה להראות כמו שחקן טופ בזמן שביונייטד הוא רוב הזמן מסריח את הדשא.
אני משוכנע שהם היו זוכים גם ללא פוגבה. הוא לא האיש שיסחב קבוצה ולא האיש שיהיה טוב במשחק בו רוב חבריו חלשים.
לא להפריע במובן שאתה פשוט שם את השחקנים הטובים שלך בעמדות שלהם ולא משחק את הגווארדיולה שרואה מה שכל שאר העולם לא רואה ומתקבע בעמדה שלו יותר עם כל תבוסה שהוא חוטף. אני רואה את ההרכבים של מנצ'יני והם פשוט טובים. יש כישרון בדור הזה של איטליה (וזה לא קרדיט שצריך ללכת אליו כמובן) והוא פשוט משתמש בו, ככה פשוט. במקרה של לב אם אוזיל לא פורש מהנבחרת הוא שם אותו בהרכב בעמדה שבה יש לו את קרוס, מולר, בראנדט, האברץ ורויס.
זה לא רק ההרכבים, אתה רואה את הסגנון שהנבחרת משחקת, כדורגל מאד מודרני, כזה שאתה לא רואה בנבחרות מאותו לבל(ספרד למשל עד אתמול) כאן אני נותן הרבה קרדיט למנצ'יני. על דשאן או מרטינס אתה באמת יכול להגיד שהם לא מפריעים לכוכבים שלהם, למנצ'יני אין את הסגל שלהם יש, הוא צריך את האקסטרה בעצמו.
לא צריך לקפוץ מעל הפופיק בגלל כמה משחקים טובים בליגת האומות נגד נבחרות פחות מוכשרות (עם כל הכבוד ללבנדובסקי אין הרבה מסביבו). לא מאמין שנבחרת שלא נשענת ברובה הגדול על סגל של קבוצה אחת מסוגלת לשחק באותה הרמה כמו קבוצות בכירות ביבשת.
איטליה הראתה את היכולת הזאת גם נגד נבחרות ברמה גבוהה יותר כמו הולנד. ופולין אמנם לא מהעלית של היבשת אבל היא נבחרת טובה, כמו שחווינו את זה על בשרינו אתה יודע. אבל אני מסכים שהיורו זה המבחן האמיתי של מנצ'יני.
הולנד היא נבחרת ברמה גבוהה מפולין אבל לא ממש בטופ, גם אין לה כישרון התקפי ברמה של אנגליה לדוגמא שחוץ מזה לסאות'גייט הרבה בורות. כבר היו נבחרות שטחנו את המוקדמות ובטורניר המוקדם זה היה גדול עליהן (דוגמא קצת עקומה, אבל למשל ספרד של ז'ולן לופטגי שאז קיבל בעיטה והנבחרת לא הצליחה להתאושש. ספרד מסורתית לאורך השנים היא דוגמא טובה באופן כללי). היריבות של איטליה ב-2019: פינלנד, ליכטנשטיין, יוון, בוסניה, ארמניה. אוהב את העבודה של רוברטו מנצ'יני וגם את סגנון המשחק אבל קשה לי לדרג את איטליה גבוה מדי בהיררכיה. לגבי דשאן אני חושב שהוא "חייב" להשיג עוד תואר בומבסטי בנבחרת בתקופה של הסגל האימתני הזה וגם ביחס ליריבות, למשל את היורו הבא.
להולנד אין התקפה מי יודע מה, אבל יש לה הגנה חזקה מאד, לפחות ברמת השמות, וההתקפה של איטליה נראתה פנטסטי נגדה.
אני מסכים בהחלט לגבי הנקודה השנייה שלך. ברמת הכדורגל, בנבחרות אתה מקבל כלים עם מעט יכולת לעצב או לשנות אותם. אתה תלוי ביכולת שלך ליצור את התלכיד הכי מדויק מבחינה "כימית" וטקטית מהכלים האלו. זה לא דבר של מה בכך, אבל כן זה הרבה פחות השפעה ממה שיש למאמן של מועדון. לגבש את הסגל ליחידה מוצלחת עם חוזק מנטלי זו עיקר העבודה. בעיני סקולארי של 02' הוא הדוגמא המושלמת למאמן נבחרות שידע לבנות את התלכיד הכי טוב מהכלים שהיו לו, אבל בעיקר גם לדעת להיות הפסיכולוג של נבחרת שסחבה איתה את המועקה של 98' והייתה במשבר גדול במוקדמות של 02'. לגבי רנגניק, לא יודע עד כמה רפא הוניגשטיין נחשב אמין, אבל הוא טוען דווקא שרנגניק כן מעוניין לחזור לאמן ולהיות אקטיבי יותר(או לכל הפחות לא פוסל את זה).
לואיס אנריקה עם 15 משחקים על הקווים של הנבחרת ולא מזמן הוא הפסיד לאוקראינה, איך אפשר לומר שהוא "משיג תוצאות טובות"? אצל מנצ'יני יש קצת יותר משחקים ברזומה אבל המבחן הגדול הוא טורניר גדול מן הסתם. הייתי זורם עם הדוגמא של לואיס פיליפה סקולארי אם כי כאן ראינו כישלון חרוץ ברמת הקבוצות. בכל מקרה, במונדיאל 2002 כן הייתה לו הברקה טקטית עם עניין השלושה בלמים וככה גם קאפו ורוברטו קרלוס יכלו להתפרע. הוא סילק את רעשי הרקע כמו רומריו ושות' וכמובן הימר על רונאלדו שאמנם חזר מפציעה עוד קודם במדי אינטר אבל זה מרכיב חשוב. הוא קיבל המון החלטות נכונות. בפורטוגל היו לו אחלה כלים ובטורניר כשצרפת עפה ברבע הגמר לדוגמא והיריבה בגמר היא יוון אני לא יודע עד כמה ההעפלה לגמר ביורו הביתי היא הצלחה כבירה. בטח לא כישלון אבל לא יודע...
אז אתמול התקיים חצי הגמר בין בלגיה לצרפת, כשבראשון בגמר ספרד תחכה לצרפת. איזה משחק היה אתמול. האמת? כבר שכחתי כמה זה כיף לראות כדורגל נבחרות כשהמאמנים נותנים לראות כדורגל ולא מנסים רק לצאת בשלום. אם היה משחק כזה ביורו או במונדיאל בקלות זה יכול היה להגמר באיזה 0:0 משעמם, אבל לא אתמול. כל רגע הזדמנות אחרת, ברבע שעה האחרונה המשחק הזה היה יכול ללכת לכל כיוון. כיף גדול. דבר אחרון, הגיע הזמן שיחליטו שנכון שיש ואר אבל זה לא אומר שצריך לבדוק את השערים בנבדל על כל מלימטר.
גם אם לא תואר(בכל זאת בכדורגל נבחרות אפשרות מצומצת בהרבה ממועדונים), הוא אנדראצ'יבר בכל טורניר גדול פרט למונדיאל ברוסיה. הם דרך קבע משחקים מתחת לפוטנציאל שלהם. Sent from my SM-G973F using Tapatalk
