מי הנבחרת שלכם בדרום אפריקה 2010?

http://www.di-cesare.de/wp-content/myfotos/homepage_jordan/7_fans_italien_dpa_400.Xxx

Fratelli d'Italia

 

בגיל עשר לפני מונדיאל 98 שמעתי תקשורת מתלהבת מנבחרת מסוימת ומשחק מסוים עד ההתרסקות בגמר. מאז אני אוהד ברזיל.
הכי פשוט שיש

 

אם התחלת יואב, אז אני אמשיך.
טורניר הנבחרות הראשון שראיתי היה היורו 2000. באותו זמן, הייתי מכיר קבוצות פה ושם, והקבוצה שאהבתי אז הייתה אינטר עם קצת חיבה לבאיירן ופורטו. המשחק הראשון שראיתי בטורניר היה של איטליה - טורקיה. הייתי בבית של השכן שלי ובמקרה ראינו את המשחק, וכשראיתי את המספרת של אנטוניו קונטה וההתלהבות של פיפו אינזאגי אחרי הפנדל, ידעתי שהנבחרת שלי תהיה איטליה. ראיתי את כל המשחקים של האצורי באותו טורניר, והשחקן שהכי אהבתי היה דל פיירו, למרות כל ההאשמות שהופנו כלפיו בגמר הארור נגד צרפת.
במונדיאל 2002 הייתי בכיתה ו', באותה שנה דוד שלי קיבל את תפקיד המנהל בבית הספר. ואחד הדברים שהוא עשה, זה שהביא שתי טלוויזיות גדולות ע"מ שהתלמידים יראו את המשחקים בשיעורי הספורט ושתי ההפסקות. בנוסף לזה, הייתי מתעדכן בתוצאות גם דרך האינטרנט בשיעור של המחשבים. את ההדחה שלנו ראיתי בבית, וממש נשבר לי הלב מהשופט המקסיקני.
היורו 2004 זה עוד יותר מלח על הפצעים (אני לא מבין איך ויירי לא הצליח לנגוח את כדור העקב של זלאטן !). עד שבא מונדיאל 2006, שבו באמת הרגשתי מה זה להיות אוהד איטליה, וללא ספק המשחק הכי מרגש היה החצי גמר נגד גרמניה, שראיתי בבית יחד עם חבר שהנבחרת שלו גרמניה.

 

את הסיפור שלי סיפרתי כבר קודם.

אני ברמת העקרון בעד ארגנטינה. זה הרבה לפני ההתלהבות וואו מסי וכו', תמיד אהבתי אותם כדורגל חכם אטרקטיבי אבל לא הכדורגל הברזילאי, משהו שונה לדעתי עם קלאסה אחרת, בכלל זה בעצם הניגוד המושלם לברזיל בעקבות השנאה, לא שונא ברזיל אבל אף פעם לא אהבתי ללכת ככה עם הזרם(זה מוזר לאוהד מכבי כדורסל אבל מכבי זה כנראה משהו שונה) ארגנטינה מייצגת בשבילי את היוי עם האינטילגנציה וטקטיקה והכל וכמובן תמיד היו הסיפורים על מאראדונה.

אבל הנה מתחיל הקטע המוזר במונדיאל הקרוב.
בתור אוהד ארגנטינה אסור לי להיות בעד הנבחרות הבאות אבל אני כן אחזיק גם להן אצבעות :
אנגליה - למה? אולי לראשונה אני מתחיל להתחבר לנבחרת של הליגה שלי, אולי זה אארון לנון ושאר התרנגולים שבסגל, אבל מעל הכל אני חושב שזה קאפלו ששינה את שיטת הכדורים הארוכים וסוף סוף אני חושב שאנגליה לא תשחק כדורגל שלא מייצג את הליגה החזקה והאינטיליגנטית בעולם.
גרמניה- מאז שקלינסמן נגע בהם אני פשוט נשביתי בקסם, כמו בארגנטינה גם כאן טכניקה טקטיקה אבל גם התקפה ושוב כמובן - ללכת נגד הזרם. יש לי הרגשה טובה במונדיאל הזה לגבי ה-3 שלי

 

אני לא יכול להגיד שאני "אוהד" של נבחרת מסויימת. אני אוהב כדורגל טוב ואני אהיה בעד ספרד במונדיאל הזה.

 

הוא עלוב ומכוער, ללא שום קשר למוצא שלו.

 

ספרד.
מתחילת יורו 2008,לפני הפריצה של ספרד התחלתי לאהוב את הנבחרת הזאת,אף פעם לא גיבשתי ממש דעה על נבחרת כלשהי,תמיד בחרתי איזה מישהי שהתחברה אלי בכל שנה אם זה ב2006 צרפת עם הנרי או ב2002 טורקיה סתם בשביל הפאן...תמיד בלב תיהיה ישראל,אבל מאחר שאנחנו לא מגיעים לשום מקום,אללה ספרד.

 

אני אוהד איטליה מסיבה פשוטה. מאז שאני זוכר את עצמי משום מה אני פנאט בכל מה שקשור לאיטליה. התחלתי להבין שארץ המגף היא מושלמת ויש בה הכל: מדינה מדהימה ונופים מרהיבים, אוכל נהדר, תרבות מפוארת, יצרניות כלי רכב הטובות בעולם , בחורות, אופנה והרשימה עוד ארוכה אך מעל הכל הקאלצ'ו איטליאנו.

את נבחרת איטליה יצא לי לראות לראשונה במונדיאל 2002 המושחת. למרות הכישלון (אודות לשופט מנוול וקוריאנים מלוכלכים) לא ויתרתי ותמכתי באיטליה גם ברגעיה הקשים. הרגע הקשה ביותר היה יורו 2004 והסקנדינבים ואחריו עוד יורו.. זה שאחריו שבראשו ההשפלה שאיטליה חטפה מהולנד.

 

את נבחרת ארגנטינה החלטתי לאהוד במונדיאל 94, בתור ילד בן 6 זאת הייתה חוויה מדהימה לראות את ארגנטינה ההיא של מראדונה, באטי, קאניג'ה, רדונדו, סימאונה, רוג'רי, סנסיני, באלבו זאת הייתה פשוט נבחרת מושלמת שהקסימה אותי במשחק הראשון מול יוון, השילוב הזה של הטכניקה, הברק, המהירות, הכוח והנשמה כנראה שעשו עליי רושם גדול מדי ולמרות שאני זוכר שבאותו יום היה לי יום נאחס מאז אני אוהד את הנבחרת המשוגעת הזאת, אח"כ באה ההשעיה של דייגו והעצב שהעיפו את הנבחרת ע"י הרומנים.

אח"כ באו האכזבות הקשות של הקופה אמריקה, ההדחות מגביעי העולם והשתיקים של גרונדונה שביאסו את התחת, למרות זאת אני לא מצטער לשנייה שאני אוהד את הנבחרת הזאת ומקווה שסוסוף אראה איזה הצלחה שלה.

 

את ארגנטינה אני אוהב בגלל בעיקר משפחה/חברים ממונדיאל 98... את ספרד אני אוהב בגלל אתלטיקו...

זה לא קרוב לאהדה שלי כמו לקבוצה אבל עדיין אני בעד שתי הנבחרות האלה

 

מאז שאני זוכר את עצמי אני אוהד ארגנטינה, נו מה לעשות שרוב המשפחה משם. http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx

המונדיאל הראשון שאני די זוכר הוא זה שהתקיים ב2002, אז הייתי בן 8 (היום 16), אני זוכר שבצהרון ראינו הרבה משחקים. את הגמר אני זוכר במיוחד, רונאלדו שם היה בשיאו.

אבל את המשחק שאני לא אשכח בחיים (!) זה המשחק מול אנגליה עם הפנדל הארור של בקהאם נגדנו.. גמר לנו את המונדיאל. הפעם הראשונה שבאמת בכיתי במשחק...

 

מאז ומתמיד שתי נבחרות אצלי בלב- דנמרק וגרמניה. איך לעזאזל הגעתי לאהוד שתי נבחרות כל כך חסרות אוהדים ועניין כאן במחוזותינו? פשוט מאוד. אני מעריץ גדול של הגזע הארי. http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/tongue.Xxx

ובכלליותו, הפעם הראשונה שלמעשה ראיתי טורניר גדול היה בקיץ 98'. כילד בן 7, שרואה את אבא שלו מחובר למסך נון סטופ במשך חודש קסם לי מאוד כל משחק ומשחק ראיתי יחד איתו. אמנם אבא שלי אוהד של הולנד עוד מימיה הגדולים של קרויף אבל זה לא משך אותי למזלי לנבחרת הכתומים. המשחק הראשון שאני זוכר שממש התלהבתי מנבחרת מסוימת הייתה שמינית הגמר בין דנמרק וניגריה. 4-1 אדיר של הרוליגאנס פשוט גרמו לי להתאהב. מאותו יום הגורל החליט שאני עם הדנים עד סוף ימיי. קטע מצחיק ברבע הגמר מול ברזיל סירבתי ללכת לארוחת שישי אצל סבתא שלי כי פחדתי שאפסיד את המשחק. זה היה מאוד מוזר בזמנו שילד בן 7 מחליט לא ללכת לארוחה בגלל משחק כדורגל.

הרומן שלי עם המאנשפט התחיל יחד עם האהבה לבאיירן. מבחינתי זה בא ביחד כמו עסקת חבילה שכזו. מה שעשיתי למען משחקים של גרמניה זה כבר סיפור אחר לגמרי. בוא נתחיל מקיץ 2002. ילד בכיתה ה' שכמו היום סופר את הדקות והשניות עד לאירוע הגדול בתבל. מה הבעיה? שהמשחקים משוחקים בשעות הבוקר בשעה שאני אמור לשבת בכיתה בבית הספר. כמובן שהויכוחים עם ההורים לא עזרו להם יותר מדי ולבית הספר לא הלכתי עד סוף השנה והיו גם כמה ימים שאבא שלי כמובן החליט להצטרף אליי בבית למרות שבהתחלה התנגד נחרצות לרעיון. אפילו המורה שלי התקשרה כמה פעמים לוודא שהכל איתי בסדר.

במונדיאל של 2006 סיימתי ללמוד בחטיבת הביניים והבית ספר החליט לערוך את מסיבת הסיום בדיוק ב14.06, יום שבו חל משחק של גרמניה מול פולין. כמובן שהודעתי מראש להוריי שאיני מתכוון לוותר על המשחק גם אם המופע סיום יסתובב כולי סביבי. למרות ניסיונות שכנוע בלתי מוצלחים של אימי היא הלכה לבדה למופע סיום, ואני נשארתי עם אבא שלי בבית כדי לראות 92 דקות מותחות עצבים עד השער של אוליבר נויביל. אבא שלי אגב שמח מאוד שהוא לא היה צריך ללכת לעוד הצגת סיום משעממת והעדיף לשבת בבית ולראות כדורגל. כעבור שבוע הייתי צריך לעבור ניתוח שחל יום לפני המשחק מול אקוודור. אני זוכר שנורא נלחצתי מהמפגש עם הדרא"מ בעיקר כי פחדתי מעימות חזיתי עם אנגליה בשמינית הגמר. הניתוח התעכב והוחלט שהוא יידחה ביום, משמע אני לא אספיק לראות תמשחק. כמובן שאמרתי לאמא שלי שאני מתכוון לברוח מבית החולים ושהמונדיאל חשוב בהרבה. אמא שלי דיברה עם הרופא וביקשה ממנו לנתח אותי עוד הלילה. הרופא הסכים בלית ברירה ובשעה 1:30 בלילה הוזעק הרופא המרדים לחדר הניתוחים בבי"ח שניידר רק כי אני לא מתכוון לוותר על משחק של המאנשפט. כמובן ש15 שעות אח"כ כבר ישבתי בבית על הספה צופה בניצחון הגדול 3-0 ששלח אותנו למפגש עם השוודים.

חוסר המזל שלי עם משחקי המאנשפט המשיך גם ב2008. סבתא וסבא שלי מחליטים לחגוג את "חתונת הזהב" שלהם מתי? ניחשתם נכון במשחק של נבחרת גרמניה. ושוב פעם היריבה היא השכנה ממזרח. אמא שלי כבר הודיעה שאין שום סיכוי שבעולם שאני אפסיד את האירוע שנקבע לאיזה אולם באיזה מלון בת"א. אז נכון הלכתי לאירוע אבל כמובן שב21:00 כבר התחפתי משם ותפסתי מקום בפיצוצייה שליד המלון כדי שאוכל לראות את פודולסקי משחיל צמד לרשת של הפולנים למורת רוחם של המסוממים הקבועים שישבו בפיצוצייה. רק בסביבות 23:00 אמא שלי קלטה שאני לא נמצא והתקשרה אליי כדי שאחזור הביתה. המשחק עוד לא נגמר וסירבתי ללכת לפני שיגמר אז נאלצתי לחזור במונית שירות הביתה ב00:00 בלילה. אבל מה לא עושים בשביל הנבחרת? ביורו לפני שנתיים גם הייתי בכיתה י"א ומשחק הגמר מול הספרדים נקבע יום לפני הבגרות בהיסטוריה. כמובן שלבגרות לא ממש למדתי, וגם תוצאת הגמר לא ממש תרמה למצב הרוח שלי ככה שיצא שמציון הגשה של 90 קיבלתי במבחן עצמו בסביבות 45 ונאלצתי לעשות מועד נוסף בחורף. בסופו של יום האשמה כולה נופלת על משרד החינוך בהחלטה שערעורייתית למדי שלה לקבוע בגרות יום אחרי גמר היורו.

גם את המונדיאל הזה אני נאבק בשיניים כדי לצפות בכל המשחקים למרות היותי חייל. חתמתי ויתור על קורס קצינים רק כי הוא היה אמור להיות בימים אלו של המונדיאל ואני מתכנן כבר לדפוק נפקדות אם אני אראה שאני לא מצליח לראות את כל המשחקים. הכל כדי שיהיה מה לספר לנכדים. http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/biggrin.Xxx

חוץ מזה יש לי גם כמה סיפורים טובים על באיירן כמו איך סחבתי משפחה שלמה למינכן לראות משחק של באיירן ואיך הכנסתי את סבתא שלי לחנות של אוהדי שאלקה. אבל זה נושא אחר לגמרי.

המוטו שמנחה אותי במשחקים הללו זה "בעוד חודש כשאקום ואקבל כבר צורה של כורסא אחרי אין ספור משחקים שראיתי אגלה שלא נשאר לי לא חברים ולא משפחה, אבל במבט לאחור זה לגמרי שווה את זה".

 

אצלי אין נבחרת אחת שמועדפת בצורה משמעותית.
אני מחבב באופן כללי את כל הנבחרות הדרום אמריקאיות והאפריקניות, כמו גם את ספרד וגרמניה.
חיבה קצת (אבל ממש קצת) יותר גדולה יש לי לברזיל ולמקסיקו.

את ברזיל אני זוכר ממונדיאל 1994, הייתי ילד בן 10, ורומאריו היה השחקן הנערץ עלי, עוד מאותה עונה בליגה הספרדית כשהוא שיחק בבארסה. ריקוד העריסה והכדורגל השוטף גרמו לי לחבב את נבחרת ברזיל מאוד.
אבל בניגוד לאוהד ברזיל אמיתי, זכיה של ארגנטינה ממש לא תהרוס לי את השבוע. להיפך, אשמח אם ברזיל וארגנטינה תיפגשנה בגמר, תהיה התוצאה אשר תהיה.
ובנוגע למקסיקו, התשובה היא ככה.