ברמינגהאם כלל לא זכורה לי כקבוצה אלימה וגם לא הקהל שלה (ביציעים. עזבו סצנות מסרטים על פירמות וחוליגנים, את מי זה מעניין). גם המגרש שלהם אחלה, עדיף על כל הקופי-פייסט שרץ באנגליה מאז הניינטיז.
משווה ומעלה, לא רק שהם תופעה מרעננת ביציעי הפרמיירליג והשירים הגנריים, אני מרגיש שהם מתחילים להשפיע על קהלים אחרים באנגליה, שגם מתחילים לחפש אחר הייחודיות שלהם. בארסנל החלו להתקבץ מעט אוהדים עם חולצות שחורות מאחרי השער, שרים בלי סוף. בהתחלה זה הרגיש קצת פאתטי, אבל כל מי שצפה בארסנל השנה מרגיש את השינוי באווירה באמירויות. אולי זו הפתיחה הטובה, אבל מגוונים בשירים, במשחקי חוץ שומעים אותם תמיד, האווירה באמירויות ״ביתית״ מתמיד. להוטה יותר מבעבר. הלוואי וקהל הקונצרטים באמירויות יתחיל להיות קצת יותר מורגש. ואם כבר פאלאס, עם האליל שלי על הקווים, הקבוצה היחידה שאני מחבב כרגע בליגה האנגלית יחד עם ברייטון.
אהה ברור, שכנעת אותנו שהסנטימנט של חבר בקלאס 92(חבר די זניח, יש שיגידו פחות מוצלח אפיל מקית' גליספי) שומר לך מקום בלב לשחקן שהיית מעיף מפה תוך חודש אם היה משחק בבוגרים. אלכס בשירות השחקן האנגלי האפור, דיוני דיומא שנת 1993. היה שחקן אפור מאוד כמובן למי שזוכר, בלי שום ברק בשום דבר רציני. הבן שלו בינתיים עושה קולות חיוביים מאוד בקיץ, אולי יעשה קריירת פריימרליג יותר מיוחדת מהאבא.
