צריך לקחת הכל בפרופורציות, זאת מנצ'סטר יונייטד ורגעי השפל שלנו היו רגעי סופר-אקסטרה-שיא עבור קבוצות אחרות, ועדיין יש כמה: *ההפסד לסיטי בבית בדרבי לציון 50 שנה לאסון המטוס. *הגול שהנרי שם נגדנו בדקה ה-90 באמירייטס. *כל הפסד לליברפול שאי פעם חוויתי. *כמובן הפסדים לוולבס, נוריץ', ברנלי, תיקו עם אקסטר ושאר תוצאות מביכות. *היה את החצי השני של עונת 03/04, כשריו היה מושעה והתרסקנו. זה לא היה נעים.
רעיון יפה. בהקשר של ווסטהאם, אני חושב שאין מה להוסיף למה שכתבת ובטח שחווית עוד המון רגעים שירדו בעריכה של 10 הגדוליםhttp://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx נחמד וכואב לקרוא. מלבד ווסטהאם ידעתי לא מעט אכזבות מהמשחק גם כן. שברתי רגל בתור שחקן בראשון לציון בגיל 17 והפציעה גרמה לי לפרוש. כשחקן כל הציפייה לשבת בבוקר וההקרבות שהייתי מקריב כמו ימי שישי שקטים (למחר בבוקר משחק) הלכו לפח. היום אני רואה שחקנים ששיחקו איתי בקבוצה מגיעים לליגת העל/ליגה לאומית ואני מכבה את הטלויזיה. לא יכול לראות את זה. רועי לוי מרעננה ודידי (דניאל) אונגר מהכח היו איתי בקבוצה, כמו גם גל לוי של הכ"ח ועוד כמה שחקנים שעכשיו משחקים עם ראשון לציון בליגה השניה.
הדיון הזה לא מיועד לאוהדי סיטי ונבחרת אנגליה שכמוני , במיוחד לא כרגע כשהפנים הם לדרום אפריקה וכמובן לעתיד חדש לסיטי,ובכל זאת ,כמה רגעים שעוברים לי ככה על הבוקר בשליפה. אנגליה- גלזנקירשן2006, יפן 2002, וומבלי96 ,איטליה 90 ארבעה הדחות כואבות ביותר. סיטי- הצלקת הכי גדולה מהילדות -לוטון 83 ירדנו ליגה 5 דקות לסיום העונה , ספרס 81 לא הרחק מאחור, והרגע הכי נמוך בתולדות המועדון הניצחון ההוא בסטוק שלא עזר במחזור האחרון כשירדנו לליגה השלישית קייץ שלם להסתובב בתחושה שהכל נגמר ואין לאן לחזור, כן כמובן שגם בליגה השלישית ירדנו נמוך יותר וההפסד ההוא ליורק בדצמבר נכנס גם הוא לאחד הנמוכים ביותר, 5 דקות בפלייאוף של אותה עונה היו קשות מהרגיל ,ישבתי בוומבלי ועודדתי בצרחות מלוות בבכי את הסיטי ואז בפיגור של 0-1 ,רובי טיילור מג'ילנגהם העלה 5 דקות לסיום את גילנהם ל0-2 ,ברגע הזה פשוט קרסתי וחשבתי שם על המושב בוומבלי לאן אני ממשיך עם האהבה הזאת ואולי באמת צריך להוריד רגל מהדוושה ,כמו שכולם אומרים לי תמיד מסביב ,כמובן שדיקוב בתוספת הזמן שלח אותי לירח מאושר .
בתור אוהד ארסנל ב12 השנים האחרונות קשה לבחור רגעים ממש משפילים.... אבל יש את הרגעים שאני בחיים לא אשכח.. הדמעות הראשונות בחיי מכדורגל היו בחצי גמר הארור ההוא מול יונייטד ב99, עם פסילת הגול של אנלקה, החטאת פנדל של ברגקאמפ דקה 90, והמסירה הארורה של ויירה שהביאה לגול הארור ההוא של גיגס, שגרם לו לחשוף את שיער הגוף המבחיל שלו... אוי ווי... כאילו זה היה אתמול... שנה שנתיים אחרי הייתה תבוסה ליונייטד באולד טראפורד, את זה אני כבר הספקתי להדחיק אבל אני זוכר משחק שנגמר איזה 6-2 משהו כזה. ומהשנים האחרונות, אני חייב לבחור את ההפסד הביתי ליונייטד בחצי הגמר... פחות התוצאה, אלא תצוגת ה"חוסר אכפתיות" של השחקנים. משחק שהיה מתנהל בצורה הזאת בחצי הראשון של העשור הנוכחי היה מסתיים לפחות עם שני אדומים, אבל לקבל השפלה ביתית בכזאת שלווה.. לא במקום! כמובן גם הפאשלות מול ספרס לא עשו נחת... בגביע הליגה (למרות שזה גביע הליגה), והשיוויון הדרמטי בליגה עונה שעברה.
אוקיי, החלטתי לעשות את זה יותר מסודר ומורחב: 10. להפסיד לצ'לסי זה לא נעים. להפסיד לצ'לסי כשאנחנו מולם במאבק אליפות זה ממש לא נעים. להפסיד לצ'לסי כשאנחנו מולם במאבק אליפות ומאמן אותם אברם גרנט זה כבר קטסטרופה. הייתי מאוד מתוסכל באותו יום ב-2008, אבל הסיום של אותה עונה השכיח את זה. 9. ההפסד 4-1 לליברפול במרץ האחרון לא באמת שינה משהו, אפשר לקרוא לו "סטיית תקן", ולכן הוא מדורג נמוך. ועדיין קשה לי לראות עכשיו כל משחק את הפתיח של הפרמיירליג עם הנשיקה של ג'רארד למצלמה. 8. עונת 07/08 הייתה עונה כמעט מושלמת. אליפות, צ'מפיונס, כדורגל נהדר. התקלה היחידה הייתה בגביע. קיבלנו הגרלות קשות כל אותה עונה-וילה, טוטנהאם, ארסנל-ועברנו. ברבע הגמר קיבלנו את פורטסמות' בבית, ואת אחד המשחקים המעצבנים אי פעם. טבז עובר את ג'יימס ומחמיץ, אברה בועט לעמוד, ועוד המון החמצות מזעזעות, גם הגיע לנו פנדל ולא קיבלנו, וכמובן שכלום לא נכנס ובהתקפה היחידה של פומפי קוזצ'אק הכשיל את בארוש והורחק, ריו נכנס לשער ורדנאפ שוב בעט בנו מחוץ לגביע. 7. וולבס של עונת 03/04 הייתה מהקבוצות המביכות בתולדות הפרמיירליג, הם איימו לשבור כל שיא שלילי שיש וירדו כמה מחזורים טובים לסיום העונה. וכמובן שהפסדנו להם בינואר 2004. זה היה המשחק האחרון של ריו לפני שההשעייה התחילה, הוא נפצע בסביבות הדקה ה-60, בראון החליף אותו ו...קני מילר השאיר לו אבק כעבור כמה דקות כל הדרך אל השער. מביך. 6. כל ה1-0ים של ליברפול באולד טראפורד משער של דני מרפי. מרפי, כשמו כן הוא, שחקן לא מזיק כל ימות השנה אבל איך שהוא רואה יונייטד הוא כנראה מקבל כוחות על. 5. מאז שסיטי חזרו לפרמיירליג הם עושים לנו חיים מאוד קשים בדרבים. היה 3-1 בכיכובו של ברקוביץ', 4-1, עוד 3-1 כשרונאלדו מורחק. אבל הדרבים המעצבנים ביותר היו דווקא ב-07/08. הדרבי אצלם באיסטלנדס היה מהמתסכלים-שיחקנו טוב מאוד אבל הם הצליחו לכבוש, ואנחנו החמצנו כולל החמצה של טבז מול שער ריק. הדרבי בבית היה הפוך-אחרי הטקסים המרגשים והמצמררים לזכר אסון מינכן, המשחק היה אחד הגרועים שלנו בעשור האחרון והם ניצחו בצדק גמור. 4. עונת 2001/2002 היא הראשונה שזכורה לי במלואה מיונייטד, וזו הייתה עונה די חלשה. יאפ סתאם הלך, ריו עדיין לא בא, וההגנה שלנו אז ספגה גולים בשרשרת. בנוסף, פביאן בארטז עשה אז את כל הטעויות האפשריות, דייגו פורלאן הצליח לשחק כחלוץ ביונייטד חצי שנה בלי לכבוש שער והודחנו מהצ'מפיונס על ידי ברבאטוב ולברקוזן שלו. ועדיין הצלחנו להגיע למחזור הלפני אחרון עם סיכוי קל לאליפות, כשאירחנו את ארסנל לקרב ראש בראש. משחק חלש, וילטורד כבש את השער היחיד ונאלצנו לראות את המחזה הלא סימפטי של קבוצה יריבה חוגגת אליפות באולד טראפורד. 3. בעונת 2006/2007 היינו אנדרדוג מובהק. צ'לסי הגיעה אחרי שתי אליפויות רצופות מחוזקת בשבצ'נקו, באלאק ואשלי קול, אנחנו הגענו אחרי שלוש שנים חלשות מחוזקים במייקל קאריק, שלפני ששיחק דקה כבר הוכתר לפלופ הגדול ביותר של הכדורגל האנגלי על ידי הרבה מאוד אנשים, כולל כמה שאני מאוד מעריך כמו אבי מלר ושגיב ברעם. מהרגע הראשון הובלנו את הטבלה ושיחקנו יותר טוב מצ'לסי, ועדיין עד שגביע האליפות לא הונף ע"י גארי נוויל הייתה תחושה באוויר שאוטוטו צ'לסי עושה את המהפך. שני משחקים מאוד מתסכלים היו באותה עונה נהדרת-האחד, הפסד לווסטהאם באפטון פארק, דווקא כשהם בתקופה חלשה והיו מתחת לקו האדום מולנו הם נזכרו להתעלות. השני, השער הכואב של תיירי הנרי באמירייטס בדקה ה-94. 2. פתיחת עונת 2003/2004 הייתה מהתקופות המאושרות בחיי כאוהד. קודם כל כי הייתי באולד טראפורד בפעם היחידה בחיי עד כה, בניצחון 4-0 על בולטון במחזור הפתיחה. שנית, כי שיחקנו טוב מאוד. בקהאם הלך לריאל מדריד, ובמקומו הגיע מסע הרכש הכי הזוי שפרגי עשה-טים הווארד, אריק דג'מבה דג'מבה האלוהי, קלברסון, דיוויד בליון, וגם אחד, כריסטיאנו רונאלדו. פתחנו את העונה נהדר, עד שהגיע המשחק מול ארסנל. משחק די גרוע, אני זוכר שגיגס בעט כדור חופשי לקורה, עד הדקה ה-80. פטריק ויירה הורחק אחרי צלילה של רוד ואן ניסטלרוי. הצלילה הייתה מכוערת, אבל שום דבר לא הצדיק את ההתפרעות של שחקני ארסנל בראשות מרטין קיאון. בתוספת הזמן קיבלנו פנדל, אם אני וכר נכון לא היה פנדל אבל באמת שמזמן לא ראיתי את זה, ורוד ניגש לבעוט. רוד פגע בקורה, המשחק נגמר 0-0, ושוב שחקני ארסנל התנפלו עליו. כמובן שכואב להחמיץ ככה פנדל בדקה ה-90, אבל זה כאב גם כי אותו משחק סימל את הדהירה של ארסנל לעונה ללא הפסד ולאליפות מדהימה לעומת עונה חלשה שלנו. 1. עונת 2004/2005 התנהלה כאילו כתב אותה מראש מישהו שממש שונא את יונייטד. בפרמיירליג? אליפות קלילה לצ'לסי, אנחנו הרחק מאחור. בקארלינג קאפ? מפסידים לצ'לסי בבית. בליגת האלופות? הפסד למילאן עם יכולת די חלשה שלנו, לעומת זאת ליברפול עושה את כל הניסים האפשריים וזוכה. בגביע? אמנם עשינו תיקו בבית עם אקסטר סיטי, אבל אחר כך התאוששנו ורצנו יפה עד הגמר מול ארסנל באצטדיון המילניום בקרדיף. ושוב, זה היה משחק ממש מתסכל. ריו כבש שער שנפסל, חוזה אנטוניו רייס הורחק, ליונברג הציל מהקו נגיחה של רוד, ולמרות יתרון מספרי ושליטה ברורה שלנו אחרי 120 דקות עדיין היה 0-0. כמובן שמשחק כזה חייב להסתיים בהפסד לפנדלים, ולצערי דווקא על פול סקולס נגזר להיות זה שהחמיץ. סיום מסויט לעונה מסויטת. ועדיין כמו שאמרתי, גם הרגעים האלה הם ממש לא טרגיים וקבוצות אחרות היו מתחלפות איתנו בשמחה, אבל עדיין הם היו כואבים.
אוקיי, החלטתי לעשות את זה יותר מסודר ומורחב: 10. להפסיד לצ'לסי זה לא נעים. להפסיד לצ'לסי כשאנחנו מולם במאבק אליפות זה ממש לא נעים. להפסיד לצ'לסי כשאנחנו מולם במאבק אליפות ומאמן אותם אברם גרנט זה כבר קטסטרופה. הייתי מאוד מתוסכל באותו יום ב-2008, אבל הסיום של אותה עונה השכיח את זה. 9. ההפסד 4-1 לליברפול במרץ האחרון לא באמת שינה משהו, אפשר לקרוא לו "סטיית תקן", ולכן הוא מדורג נמוך. ועדיין קשה לי לראות עכשיו כל משחק את הפתיח של הפרמיירליג עם הנשיקה של ג'רארד למצלמה. 8. עונת 07/08 הייתה עונה כמעט מושלמת. אליפות, צ'מפיונס, כדורגל נהדר. התקלה היחידה הייתה בגביע. קיבלנו הגרלות קשות כל אותה עונה-וילה, טוטנהאם, ארסנל-ועברנו. ברבע הגמר קיבלנו את פורטסמות' בבית, ואת אחד המשחקים המעצבנים אי פעם. טבז עובר את ג'יימס ומחמיץ, אברה בועט לעמוד, ועוד המון החמצות מזעזעות, גם הגיע לנו פנדל ולא קיבלנו, וכמובן שכלום לא נכנס ובהתקפה היחידה של פומפי קוזצ'אק הכשיל את בארוש והורחק, ריו נכנס לשער ורדנאפ שוב בעט בנו מחוץ לגביע. 7. וולבס של עונת 03/04 הייתה מהקבוצות המביכות בתולדות הפרמיירליג, הם איימו לשבור כל שיא שלילי שיש וירדו כמה מחזורים טובים לסיום העונה. וכמובן שהפסדנו להם בינואר 2004. זה היה המשחק האחרון של ריו לפני שההשעייה התחילה, הוא נפצע בסביבות הדקה ה-60, בראון החליף אותו ו...קני מילר השאיר לו אבק כעבור כמה דקות כל הדרך אל השער. מביך. 6. כל ה1-0ים של ליברפול באולד טראפורד משער של דני מרפי. מרפי, כשמו כן הוא, שחקן לא מזיק כל ימות השנה אבל איך שהוא רואה יונייטד הוא כנראה מקבל כוחות על. 5. מאז שסיטי חזרו לפרמיירליג הם עושים לנו חיים מאוד קשים בדרבים. היה 3-1 בכיכובו של ברקוביץ', 4-1, עוד 3-1 כשרונאלדו מורחק. אבל הדרבים המעצבנים ביותר היו דווקא ב-07/08. הדרבי אצלם באיסטלנדס היה מהמתסכלים-שיחקנו טוב מאוד אבל הם הצליחו לכבוש, ואנחנו החמצנו כולל החמצה של טבז מול שער ריק. הדרבי בבית היה הפוך-אחרי הטקסים המרגשים והמצמררים לזכר אסון מינכן, המשחק היה אחד הגרועים שלנו בעשור האחרון והם ניצחו בצדק גמור. 4. עונת 2001/2002 היא הראשונה שזכורה לי במלואה מיונייטד, וזו הייתה עונה די חלשה. יאפ סתאם הלך, ריו עדיין לא בא, וההגנה שלנו אז ספגה גולים בשרשרת. בנוסף, פביאן בארטז עשה אז את כל הטעויות האפשריות, דייגו פורלאן הצליח לשחק כחלוץ ביונייטד חצי שנה בלי לכבוש שער והודחנו מהצ'מפיונס על ידי ברבאטוב ולברקוזן שלו. ועדיין הצלחנו להגיע למחזור הלפני אחרון עם סיכוי קל לאליפות, כשאירחנו את ארסנל לקרב ראש בראש. משחק חלש, וילטורד כבש את השער היחיד ונאלצנו לראות את המחזה הלא סימפטי של קבוצה יריבה חוגגת אליפות באולד טראפורד. 3. בעונת 2006/2007 היינו אנדרדוג מובהק. צ'לסי הגיעה אחרי שתי אליפויות רצופות מחוזקת בשבצ'נקו, באלאק ואשלי קול, אנחנו הגענו אחרי שלוש שנים חלשות מחוזקים במייקל קאריק, שלפני ששיחק דקה כבר הוכתר לפלופ הגדול ביותר של הכדורגל האנגלי על ידי הרבה מאוד אנשים, כולל כמה שאני מאוד מעריך כמו אבי מלר ושגיב ברעם. מהרגע הראשון הובלנו את הטבלה ושיחקנו יותר טוב מצ'לסי, ועדיין עד שגביע האליפות לא הונף ע"י גארי נוויל הייתה תחושה באוויר שאוטוטו צ'לסי עושה את המהפך. שני משחקים מאוד מתסכלים היו באותה עונה נהדרת-האחד, הפסד לווסטהאם באפטון פארק, דווקא כשהם בתקופה חלשה והיו מתחת לקו האדום מולנו הם נזכרו להתעלות. השני, השער הכואב של תיירי הנרי באמירייטס בדקה ה-94. 2. פתיחת עונת 2003/2004 הייתה מהתקופות המאושרות בחיי כאוהד. קודם כל כי הייתי באולד טראפורד בפעם היחידה בחיי עד כה, בניצחון 4-0 על בולטון במחזור הפתיחה. שנית, כי שיחקנו טוב מאוד. בקהאם הלך לריאל מדריד, ובמקומו הגיע מסע הרכש הכי הזוי שפרגי עשה-טים הווארד, אריק דג'מבה דג'מבה האלוהי, קלברסון, דיוויד בליון, וגם אחד, כריסטיאנו רונאלדו. פתחנו את העונה נהדר, עד שהגיע המשחק מול ארסנל. משחק די גרוע, אני זוכר שגיגס בעט כדור חופשי לקורה, עד הדקה ה-80. פטריק ויירה הורחק אחרי צלילה של רוד ואן ניסטלרוי. הצלילה הייתה מכוערת, אבל שום דבר לא הצדיק את ההתפרעות של שחקני ארסנל בראשות מרטין קיאון. בתוספת הזמן קיבלנו פנדל, אם אני זוכר נכון לא היה פנדל אבל באמת שמזמן לא ראיתי את זה, ורוד ניגש לבעוט. רוד פגע בקורה, המשחק נגמר 0-0, ושוב שחקני ארסנל התנפלו עליו. כמובן שכואב להחמיץ ככה פנדל בדקה ה-90, אבל זה כאב גם כי אותו משחק סימל את הדהירה של ארסנל לעונה ללא הפסד ולאליפות מדהימה לעומת עונה חלשה שלנו. 1. עונת 2004/2005 התנהלה כאילו כתב אותה מראש מישהו שממש שונא את יונייטד. בפרמיירליג? אליפות קלילה לצ'לסי, אנחנו הרחק מאחור. בקארלינג קאפ? מפסידים לצ'לסי בבית. בליגת האלופות? הפסד למילאן עם יכולת די חלשה שלנו, לעומת זאת ליברפול עושה את כל הניסים האפשריים וזוכה. בגביע? אמנם עשינו תיקו בבית עם אקסטר סיטי, אבל אחר כך התאוששנו ורצנו יפה עד הגמר מול ארסנל באצטדיון המילניום בקרדיף. ושוב, זה היה משחק ממש מתסכל. ריו כבש שער שנפסל, חוזה אנטוניו רייס הורחק, ליונברג הציל מהקו נגיחה של רוד, ולמרות יתרון מספרי ושליטה ברורה שלנו אחרי 120 דקות עדיין היה 0-0. כמובן שמשחק כזה חייב להסתיים בהפסד לפנדלים, ולצערי דווקא על פול סקולס נגזר להיות זה שהחמיץ. סיום מסויט לעונה מסויטת. ועדיין כמו שאמרתי, גם הרגעים האלה הם ממש לא טרגיים וקבוצות אחרות היו מתחלפות איתנו בשמחה, אבל עדיין הם היו כואבים.
בתור אוהד יונייטד מן הסתם אני יכול מקסימום לתת כמה תבוסות צורמות ליריבות הגדולות, וחצי מזה בעונות שגם ככה סיימנו עם אליפות או תארים אחרים, ככה שאי אפשר ממש להשוות. אבל רגע אחד שממש כאב לי בלב ואני זוכר אותו חזק הוא היום שבו קראתי שבקהאם עוזב. הסאגה הייתה ארוכה ומתישה, ובדיעבד זה לא היה ממש בלתי צפוי, אבל הייתי ילד בן 13, מה הבנתי? אני זוכר שנכנסתי לאחד האתרים הישראליים וקראתי ראיון מתורגם עם כותרת "אשחק במנצ'סטר יונייטד גם בחינם". לראות כמה ימים אח"כ את הידיעה על זה שהוא עזב באמת פגע בי קשה ושנים לא סלחתי לו על זה. בדיעבד, היום אני מסתכל על הדברים בצורה אחרת, וכבר לא נוטר טינה לבקהאם, אבל באמת שבאותו יום הרגשתי נבגד וכאוב ברמות מטורפות.
אני מבין שאוהד צ'לסי עדיין לא כתב פה אז אני יתן את הסיפור שלי... מאי 2008, הייתי במשלחת ביוון ובערב ארגנו לנו לראות את הגמר בסוויטה מלכותית בקזינו רודוס, הכל היה מושלם, במקרה החדר היה עם וילונות כחולים ענקיים, כולם באו במצב רוח מרומם והיה יחס של יותר אוהדי צ'לסי ממנצ'סטר... בדקה 27 (עם אני זוכר נכון) רונאלדו נוגח 1-0 למנצ'סטר מה שלא מספיק ולאמפרד אחרי מהלך קבוצתי משווה את התוצאה... המשחק נכנס לתוספת זמן כששם רק קבוצה אחת משחקת, הכחולה. באלאק דרוגבה ולאמפרד לא מצליחים לכבוש אחרי ניסיונות רבים ובדקה 119 דרוגבה מקבל כרטיס אדום. מגיעים לפנדלים צ'לסי כובשת 4 ומנצ'סטר כובשת שלושה, רונאלדו מחמיץ (יש סוף טוב מזה?) קפטן צ'לסי עולה ושם את הכדור על הדשא, יורד גשם חזק הראש שלי בתוך הידיים וכל החדר באויר, כולם בשקט... טרי בועט ימינה ואן דר סאר קופץ שמאלה אבל הכדור מחוץ למסגרת וטרי על הרצפה. לונדון נשארת עוד עונה בלי קבוצה עם ליגת האלופות. אנלקה מחמיץ ובזה זה נגמר. שבוע לאחר מכן ג'ון טרי מפרסם מכתב לאוהדים שהוא הוא אומר שהוא מצטער, ושנדע שאין דבר שאכפת לו יותר מצ'לסי. אני שמח מאוד שבחודש וחצי הקרובים לא היה משחק... גם האוהדים וגם השחקנים היו צריכים להתאושש.
אגב, באותה עונה שיחקו בוולבס שני מכרים טובים שלנו - פול אינס ודניס אירווין. אני לא זוכר אם הם לקחו חלק בהפסד המביך ההוא, אבל ב 1-0 של אושה שניהם פתחו בהרכב.
כולנו אוהדי קבוצות ורובנו אוהדי אנגליה וללא ספק קל הרבה יותר למצוא רגעי שפל בכל הנוגע לנבחרת ולכן אני אתחיל עם אנגליה. הטורניר הראשון שאני זוכר כמו שצריך הוא מקסיקו 86, אומנם ילד קטן אבל כבר אוהד מושבע של הנבחרת האנגלית ובמיוחד שיצא לי לראות אותם מקרוב באחד ממשחק ההכנה פה באיצטדיון רמת גן נגד ישראל. אני זוכר שרוב המשחקים היו בשעה יחסית מאוחרת,בטח לילד ואפילו שהיה זה החופש הגדול אבל אני זוכר שרבע הגמר היה באיזור השעה 9, פעם ראשונה שחוויתי מה זה הדחה מטורניר,הכאב הגדול היה כי התנפצה לה תמימות של ילד ובגלל שהם רימו,לעזעזל,הרי בשכונה היינו פוסלים גולים שהובקעו עם היד. השער השני היה השפלה שאני סוחב עד היום ולצערי זה נחשב לשער הגדול בהיסטוריה ודווקא נגד אנגליה. הטורניר הבא ב 88,אליפות אירופה ואם בגביע העולם במקסיקו שנתיים קודם לכן עוד היה משחק צמוד וכמעט השוונו, ב 88 פעם ראשונה חוויתי עם אנגליה מה זה להיות כל-כך פחות טוב מהיריבה, לא הבנתי איך זה שואן באסטן עושה מאיתנו צחוק,בגמר החזקתי אצבעות לבריה"מ שינקמו את הבושה של אנגליה אבל הוא היה גדול על כולם באותו הזמן. גביע העולם ב 90 וצריך להודות,כדורגל גדול לא שיחקנו, משחקים ברמה נמוכה נגד מצרים,הולנד ואירלנד,בלגיה היו הרבה הרבה יותר טובים מאיתנו ובנס הגיעה הדקה ה 120 ודיוויד פלאט בשער ההוא, כל ישראל היתה לטובת קאמרון ברבע הגמר ותלשתי שערות מהראש כשהם עלו ליתרון 2-1, איך לעזעזל האפריקאים האלה מנצחים אותנו,מזל שהם היו נאיבים ו 2 פנדלים העלו אותנו לחצי, בחצי התחיל הרומן הכואב עם נבחרת גרמניה,חץ ראשון ללב בדמות הדחה בפנדלים. אליפות אירופה ב 92 היתה ביזיון של כדורגל(להוציא מחצית אחת שהיינו מדהימים נגד שבדיה אבל תומאס ברולין הרג אותנו בחצי השני)הכי נמוך שאני זוכר את אנגליה בטורניר כלשהו מבחינת רמת כדורגל. ב 94 פעם ראשונה שחוויתי מה זה לא להיות שותף להצגה, קיץ לפני גיוס,החופש של כל החופשים יש גביע עולם ודווקא בו לא היה לי עניין, אנחנו בחוץ,אלוהים(קאנטונה)משמש כפרשן בטלוויזיה אחרי שצרפת לא עלתה גם כן, נשארתי עם פירורים של אירלנד נגד איטליה וזהו. 96,שיר הכדורגל הכי גדול שיש,אנחנו מארחים את אירופה,פצצה במרכז מנצ'סטר(עשה רק טוב לעיר,שינה אותה כליל)גאזה בגול גדול מהחיים,קונצרט מול הולנד,מנצחים בפנדלים את ספרד,מובילים על גרמניה, כאילו דווקא,הרימו אותנו הכי גבוה שיש ואז בום במכה אחת חזרה עם הראש לתוך האדמה עם הפסד נוסף לגרמנים בפנדלים. התעייפתי,יותר מדי זכרונות קשים להודעה אחת,נמשיך אחרי זה.
כמו שנאמר פה בתור אוהד מנצ'סטר יונייטד הרגעי שפל שלנו זה לא רגעי השפל של אוהדים אחרים, לא חווינו ירידות ומאבקי ירידה(לא נולדתי כשדניס לאו הוריד אותנו ליגה במדי השיטי- אני מניח שזה היה רגע השפל הגדול ביותר שלי לו הייתי חי, אבא שלי אומר שזה רגע השפל הכי גדול שלו)אבל ננסה להביא חוויות גם בתור אוהד נבחרת אנגליה. *החוויה שהכי קרובה היא כמובן ה4-1 לסקאוזרים הנבלות באולד טראפורד, לקחתי מאד קשה את ההפסד והדבר היחיד שאני זוכר לאחר שריקת הסיום הוא שהתעוררתי ב9 בערב משינה שלא רציתי להתעורר ממנה- לאחר מכן בדקתי בלייב סקור את התוצאה אולי חלמתי חלום רע. *ציון של 50 שנה לאסון מינכן, דרבי ביום ה50 שנה, שתי הקבוצות עולות בתלבושות ללא ספונסרים, תלבושות שהיו אז, טקס מרגש עד דמעות לפני המשחק-הכל מוכן לניצחון בדרבי ביום המרגש הזה. לאחר 90 דקות הלם-קאריק עוד הספיק לצמק בתוספת הזמן אבל להפסיד בדרבי ביום כזה-כואב מאד. כמובן כאוהד נבחרת אנגליה צריך כל אירוע עולמי לשים כרגע שפל מתחיל בפוטבול קאמינג הום ב96 נגד גרמניה עם הפספוס של גאזה שפשוט ידעת שאתה הולך לשלם על זה ומשם לפנדלים והסוף ידוע מראש. ממשיך ממשיך במונדיאל 2002 שאני לא זוכר כבר ממה הברזתי במשחק נגד ברזיל ובסוף מקבלים גול מטופש מרונאלדיניו ששולח אותנו הביתה. יורו 2004 שאשכרה יש מצב שאנחנו עושים את זה חצי גמר נגד פורטוגל ו..עוד כאב לב כנ"ל גם גם למונדיאל 2006 נגד אותם כולירות. ואיך אפשר בלי קרואטיה של מוקדמות היורו 2008-הבלתי יאומן קרה נבחרת ישראל מנצחת את רוסיה וכל מה שצריך הוא תיקו, כבר חזרנו ל2-2 אבל אז הגיע מודריץ' אם אני לא טועה ומשאיר אותנו בבית. אמנם כאוהד יונייטד לא חווים כל כך הרבה רגעי שפל כמו קבוצות אחרות אבל כאוהד נבחרת אנגליה זה בהחלט מכפר על כך.
סטרטפורד אם תמשיך בטח תגיע להפסד נגד ארגנטינה במונדיאל 98. מכל הכאבים שאנגליה נתנה לי עד היום זה הכואב מכולם והפעם לא באשמתה. העולם גילה את מייקל אואן ואנחנו גילינו שופט דני נילסן משהו.. שעד היום הפרצוף שלו בא לי בלילות. המנוול פסל גול חוקי של קמפבל, לא שרק לפנדל לטובת אנגליה אחרי שאז'אלה או מניאק אחר איגרף עם היד ברחבה ובסוף הפסדנו כרגיל בפנדלים אחרי משחק טוב. אוברבו, אתה לא לבד.. כל הפסד שמדיח את יונייטד מאירופה או כל הפסד לאלופי אנגליה ב19 העונות האחרונות עושה לי במיוחד רע בנשמה, על זה אמרה פעם נטשה " מהכאב הזה לא נמות וגם לא נחיה בשקט". עוד מיונייטד שלקחתי קשה במיוחד היה התיקו ההוא באפטון פארק עם ההחמצות ההם. בלקבורן גנבה לנו את האליפות ושנה אחרי זה עשתה פדיחות באירופה.
יורו 96, טורניר הכדורגל נבחרות המרגש ביותר שזכור לי (גימד לגמריי את מונדיאל ארה"ב 94 שהיה פנטסטי, למרות שאתם יודעים איזה נבחרת לא השתתפה http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/dry.Xxx ולא, כל החוכמולוגים- לא רק נבחרת צרפת הייתה חסרה). אווירה מדהימה, כמו שסטרטפורד כתב- שיר בלתי נשכח. וכמובן המשחק ששיגע את כל אנגליה- אנגליה דורסת את הולנד (ותמונה שלא יוצאת לי מהראש, הצלם מאתר את מיק ג'אגר ביציע המכובדים שואג "אינגלנד, אינגלנד" כמו אחרון השרופים, וזה בנאדם שהלשון שלו מבוטחת בכמה מיליונים) גאסקויין שלמרות הרקע הבעייתי שלו הערצתי את מה שהוא עשה בנבחרת בטורניר ענק, והמשחק מול גרמניה, אימפריית הרשע. 120 דק', ונבלס בלי אף חילוף (!) הפיספוס במילימטר של גאסקוין בהארכה, פנדלים, Gareth southgate, the whole England is watching, אנדי מולר מכניס בלי בעיה, אנגליה מודחת. בארסנל, זה ממש ממש קל עבורי לבחור את רגע השפל, כי הוא הגיע במשחק הראשון של ארסנל שראיתי אי פעם, הלא הוא כמובן גמר גביע המחזיקות ב95 נגד סארגוסה. במשחק הזה התאהבתי בקשיחות של אדאמס, קיאון ו-ווינטורברן, וגם העובדה שמעולם אף קבוצה לא זכתה במפעל הזה שנתיים ברצף גרמה לי לבחור צד, ובסופו של דבר לבחור קבוצה. ואז הגיעה הדקה ה120 אחרי שארסנל כפו הארכה ובמקום לצאת לפנדלים בא הגול כנראה הגדול ביותר שהובקע אי פעם בגמר אירופי- נעים הבן כלבה (אקס טוטנהאם) מ40 מטר מול סימן שיצא לטיול (ואגב, התקבע אצלי לנצח כמטומטם מאז אותו הגול למרות קריירה בסה"כ מכובדת בארסנל ובנבחרת), אין, אין שברון לב יותר גדול מזה, במיוחד בלב של ילד בן 12 שהחליט מאותו הרגע שהוא הולך עם הקבוצה הזו למרות שכל הסימנים מראים שהיא נאחס.
