רגעי השפל או הכאב הגדול הראשון שלי עם יונייטד לאו דווקא קשור לאיזה הפסד בגמר גביע כזה או אחר אלא יותר להרגשה בתקופה מסויימת, שנות ה 80 שאני זוכר היו הרגשה מעצבנת אחת גדולה של מצד אחד אנחנו מנצסטר יונייטד המועדון הכי גדול באנגליה ומצד שני יותר מדי שנים חיים על הסיפורים והתארים מהעבר. היו לנו פה ושם ניצחונות גדולים על ליברפול היריבה הכי גדולה ושנואה ועבורנו אז ניצחון כזה היה סוג של גמר גביע ועליו רכבנו כמה חודשים בעוד ליברפול ספגו את המפלה הרגעית והמשיכו לזכות בתארים, בדיוק מה שאנחנו עושים לשיטי כבר כמה עשורים. ככה שלהיות אימפריה עם מנטליות של קבוצה קטנה זה עונש אחד גדול,אולי גדול יותר מלהיות קבוצה קטנה עם מנטליות קטנה. 2 רגעים של איבוד אליפויות היו קשים במיוחד, הראשון בעונת 92 כשבשידור ישיר רואים שלושה שחקני לידס יונייטד חוגגים בלחיצות ידיים על הספה בבית של לי צ'פמן, קאנטונה היה שם גם כן,כשהם צופים במשחק שבו אנחנו מפסידים לליברפול 2-0 באנפילד,הפסד שהעניק ללידס את התואר, השילוב של 2 הקבוצות שאתה הכי שונא בעולם(שיטי השלישית)שבקומבינה מפילות אותך לקרקע ודורכות עליך,אין יותר נמוך מזה. איאן ראש כבש בפעם הראשונה שלו שער נגד יונייטד במשחק הזה. שבוע סיוטי נוסף כלל איבוד אליפות נוסף בשידור ישיר מאפטון פארק בעונת 95, בדקות האחרונות הייתי צמוד למסך כאילו מנסה לדחוק בעצמי את הכדור פנימה אחרי שהוא טייל ברחבה של ווסטהאם כל-כך הרבה זמן, אלו היו דקות שכונתיות לחלוטין מבחינת הבילבול במגרש והיתה הרגשה של זה רק עניין של זמן וזה לא הגיע, אחרי זה אתה מתנחם בדברים קטנים כמו שגארי נוויל,אז ילד בתחיל דרכו ביונייטד לאחר המשחק בועט באוויר בתיסכול בדרך לחדר ההלבשה ובראיין מקלייר הותיק נותן לו טפיחות עידוד על הגב,כאילו מרגיע,יהיה בסדר זה לא סוף העולם ואנחנו עוד נחזור. שנים אחר כך ראיתי את גארי נוויל טופח על כתפי שחקנים אחרים בנבחרת אנגליה לאחר עוד הדחה מטורניר. ובצד השני אתה רואה שוב פעם את אנפילד חוגג על חשבונך וכולם שם עוטפים באהבה וחיבוקים את קני דלגליש אז המנג'ר של בלקבורן,פעם אחת ויחידה שאלן שירר חגג על חשבוננו,הוא שילם ריבת דריבית על אותה עונה. שבוע אחרי זה אתה מאבד סופית את הדאבל שזכית בו עונה לפני כן בהפסד לקבוצה רעה של אברטון בוומבלי, ביום ראשון לאחר אותה שבת ואותו שבוע חזרתי לבסיס, העכברים יודעים לצאת רק כשהחתול לא נמצא בסביבה, לאן שהלכתי באותם ימים בבסיס ראיתי שחברים שלי השאירו לי מזכרות כשתלו לי דפי עיתונים עם כותרות איבוד האליפות ולאחר מכן הגביע, הלכתי לשקם,ראיתי גזרי עיתונים,הלכתי למקלחות,ראיתי גזרי עיתונים,הלכתי להזנקה(הייתי כבאי)ובתוך משאיות הכיבוי היו גזרי עיתונים,הלכתי לשירותים,גזרי עיתונים, נכנס לכל מיני טייסות להציק לפקידות,גזרי עיתונים,אפילו ביציאה בש.ג חיכתה לי מזכרת תלוייה. עונה לאחר מכן בזכיית דאבל נוסף הבסיס הוצף בגזרי עיתונים שמבשרים על השער של קאנטונה בגמר הגביע מול ליברפול,ריבית דריבית גם כן. יש 2 משחקים שאני לא מסוגל לראות את השערים שלהם בשידור חוזר בטלוויזיה, הראשון זה בתיקו 3-3 באנפילד מעונת 94,הובלנו שם 3-0 במחצית ואחרי זה הם חזרו לשיוויון 3 כשניל ראדוק משווה בנגיחה רץ וחוגג בטירוף מעצבן, ראיתי סיכומי עונה פעמים רבות,גם של אותה עונה אבל בכל פעם כשזה מגיע למשחק הזה אני פשוט מעביר כשאני עוצם עיניים, הפסדים אחרים לליברפול אני רואה בכאב אבל רואה,לא יודע למה המשחק ההוא נתפס לי יותר מכולם. המשחק השני ועדיין לא ראיתי את השערים שלו על גבי טלוויזיה או מחשב ואני גם לא מתכוון לראות אלו השערים מהגמר נגד ברצלונה ברומא, הייתי ביציע,זה הספיק לי. הייתי בכמה הפסדים צורמים ביציע,לליברפול,לשיטי,למילאן, ראיתי את מוריניו חוגג על הדשא ביחד עם פורטו מול העיניים שלי גם כן, לא יודע למה אבל להפסד שאתה ביציע יש כאב גדול אבל שונה מאשר אתה מול הטלוויזיה, לפעמים קל יותר לבלוע את הגלולה שאתה נמצא שם ולפעמים זה סיוט גדול יותר כי לוקח זמן עד שאתה מתחבא מתחת לשמיכה במיטה כמנסה לברוח מהמחשבות הרעות מהמשחק. הרגע שבו שמעתי שקאנטונה החליט לפרוש מכדורגל היה אחד הרגעים הכי קשים שלי כאוהד, אהבתי אותו יותר משאהבתי את עצמי, לעזעזל אם היינו מדינה נורמלית ולא היינו צריכים לבזבז 3 שנים בצבא הייתי יכול לראות אותו יותר פעמים על הדשא במדי יונייטד אבל אני מתנחם שעוד הספקתי לראות זאת פעם אחת,עדיף מכלום. אני חרד מהיום שבו אשמע את הבשורה הדומה לגבי פרגוסון.
כשאתה בצד המפסיד ועוד בתור ילד בן 13, זה כואב... ההפסד בפנדלים מול לגלאטסראיי בגמר גביע אופ"א בעונת 1999/2000
* ה5-1 של טוטנהאם לפני שנתיים בגביע. אני זוכר שהייתי כל כך בהלם שלא דיברתי כל היום אחרי זה. *הגומלין מול היונייטד בחצי גמר הצ'מפיונס אשתק''ד. * ההפסד בגמר מול בארסה. הפעם הראשונה שבכיתי בגלל כדורגל. כמובן שהיו עוד, לצערי, אבל את אלה אני לא אשכח לעולם. http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/sad.Xxx עצוב.
