הממ.. לא ממש מחר, אבל לא נורא. ----------------------------- "כמה כמה?" -"1-0 לחיפה" -"מי הבקיעה?" -"וואלה לא יודע" -"מתי התחיל?" -"לפני 10 דקות". זה בערך השיחה הכי חכמה שהייתה לי חצי שעה מאז כניסתי לאיצטדיון. כלום, פשוט לא היה כלום לעשות. לעודד אף אחד לא התחיל, לריב עם הירוקים לא היה כוח, ורק היה אפשר לשתות את המיץ המגעיל שאבא של חבר שלי הביא. "תגיד, יש לך צעיף?" -"כן, למה?" -"כמה עלה?" -"30 שקל" -"אתה יכול לבוא לקנות איתי?" -"מה, אני המדריך הסיעודי שלך?" -"נו, ניצן, בוא" -"טוב". כמה דקות אחרי השיחה המעניינת הקודמת, ברק ואני גילינו שאין לו צעיף. כן, מה שאתם שומעים. אוהד אוהד, אבל בלי צעיף. אז הלכנו לקנות תעיף. עצה למשוטט באיצטדיון ר"ג: לעולם, אבל לעולם אל תקנו שם צעיפים. יקר רצח. כשחזרנו למקום, גילינו שאיזה מנייאק התיישב לנו במקום. "טוס מפה, ועכשיו" -"למה?" "כי קר לי. יש לך בדיוק 3 שניות. 1.." -"טוב, טוב". ביינתים התעדכנו שבגמר הגביע לנשים כבר 2-0 לחיפה, מה שגרר עידוד של הקופים, מה שאילץ אותנו לעודד. התחלנו בהקופים הירוקים. היה משעמם. בסוף הקופות ניצחו את הקומוניסטיות 5-0, והיה ממש קטעים לצעוק להם "הן זונות". זהו. פתאום הגיע איזה אדם עם שקית. "מה זה?" -"תנפח ותראה". בהתחלה זה נראה כמו הטרופיתל המגעילה שמוכרים במשחקים, אבל זה היה בעצם הפלסטיק הגמיש הזה שמוחאים איתו(כמו שהיה לפעילי שינוי). חצי יציע התלהב מזה, החצי השני הרביץ למי שעשה את זה. בערך שעה לפני המשחק התחילו לעודד. שרו שירים רגילים, "אצעד איתך" ובסגנון, וכבר התחיל להיות אווירה של גמר גביע. ואז התחיל המשחק. תאמת, לא ממש ידעתי שהתחיל המשחק. אני היתי עסוק בלעודד, ופתאום אני שומע את שער 4 הרדום מתחיל לעודד. מוזר. אני מסתכל קצת למטה ורואה את שחקני האהובים משחקים מול הקרפדות. במשך כל המשחק היה משעמם. כאילו, היה עידוד, הכל סבבה, אבל חוץ מאיזה ילד כושי ואידיוט, שקרא לבאדיר "ערבי רשע" ולרוסו "קניבל", והצחיק אותי ואת חבר שלי עד מוות, לא היה שום דבר מיוחד. עד הדקה ה-53. אז החליטו המנאייק שהם עושים את העבודה שלהם, והרביצו לכמה יליםד, שהיו שתי שורות מעלי. אח שלי החליט לקחת אותי למטה, אני הרבצתי לו. בסוף, היה 0-0 אחרי ה-90 דקות. ואז התחיל השואו. אבוקות, רימונים, חזיזים, מה לא, וכל זה עמוק בהארכה. היה מדהים. בסוף, הגענו לפנדלים. אני כמעט קיבלתי התקף לב. את החמש דקות בין ההארכה לנפדלים, ניצלתי למנוחה, ראשונה מאז שקמתי שעתיים לפני המשחק. חשבתי לעצמי שלא נורא, היה משחק נחמד, תמיד יש שנה הבאה. ז'אנו ניגש לבעוט. לא יכולתי להסתכל. כולם בשקט. בום. שער 10 חוגג. 1-0 לחיפה. תורג'מן הולך אל הנקודה. אני לא יכול להסתכל. הוא ניגש אל הבעיטה, ותפאום אני כמעט מתחרש. אני מבין ש1-1. יעקובו בעט, אני לא הסתכלתי, גול, 2-1, ככה, שיעמום טוטאלי עד הבעיטה של בן-דיין. אני מתחרפן. "למה, למה בן דיין בועט? מה עשינו רע לניר לוין?". החששות שלי כמעט התאמתו. הוא בעט, אני משום מה סתכלתי, ובשניה הראשונה כמעט בכיתי. אוואט נגע בכדור, אבל הוא עבר לו בין הידים, אבל לקח לנו קצת זמן לקלוט את זה. הייתי משוכנע שבניון ניגש לבעוט. אני החלטתי לא לקחת סיכונים, ועצמתי את עיני, תוך כדי ששמתי עליהם ידים. הריצה התחילה, כל האיצטדיון היה בשקט, וכעבור שניה, במקום לשמוע את הצעקות של שער 2 שהיה ממנולנו, שוב כמעט התחרשתי. מה???????? לא הבנתי מה קורה מסביבי. הסתבר לי תוך שבריר של שניה(הכל קרה מהר מאוד) שהכדור יצא החוצה, ואני שמחתי כמו איזה מטורף. צעקתי עד לשמיים, תודה אלוהים, תודה. אגב, רק כשאמרתי איזה זבל בניון זה שהיה לידי תיקן אותי ואמר לי שזה רוסו. נו. נימני ניגש לבעוט. מצד אחד ידעתי שנימני הוא זבל בביעטות 11, מצד שני ידעתי שהוא בחיים לא יחמיץ את הבעיטה הזאת, לא עכשיו, לא היום. עצמתי עיינים, והתפללתי לאלוהים שלא יעשה לי את זה עכשיו. עצמתי עיינים, וקרה מה שקרה. הפכתי לאדם המאושר בעולם. הבעיטה נכנסה, וכולם שאגו מאושר. פתאום הבנתי מה זה לשמוח מכדורגל. כן, אני, זה שהתחיל לאהוד את מכבי כמו אידיוט ב-97, שידע רק איזה גביע מסכן דרך הטלוויזיה, שהשיא שלו היה ניצחון בדרבי על הפועל, סוף סוף חשתי על בשרי מה זה ממש לשמוח מכדרגל, אבל לא שמחה של ניצחון, אלא אושר טהור, מהסוג הכי נעים שיש. הסתובבתי אל ברק. חייכנו אחד אל השני, ו"נתנו כיף". הסתובבתי לראות את החבר השני שלי, אור, אבל הסתבר שהוא כבר ירד למטה. לא יודע אם זה היה בגלל שחיפשנו אותו, או בגלל שרצינו לרדת למטה, אבל ברק ואני ירדנו למטה, בריצה, אל השחקנים, האוהדים ומי לא. נכנסו אל המחנה השמח הזה בשירת "תאומים תוכל ת'לב". קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שניצחנו את חיפה ותאומים לא היה שם, אבל מה אכפת לי. מיד עברנו לשירת "אופה אופה, אופה אופה, יש גביע יש אירופה", וכולנו חיכינו להנפת הגביע. בנין ונימני עלו להניף, פתאום ראיתי הכל מצוין, והשניה שהם הניפו את הגביע הייתה קסומה למדי. בתאום מושלם הודלקו זיקוקים(מן הסתם), ושירת "WE ARE THE CHAMPIONS" הרעידה את כל גוש דן. השחקנים הגיעו אלינו, ועברנו לשיר מני לוי תתעורר. פתאום ראיתי את לירן שטראובר זורק את הכפפה שלו, ובאופן חשוד למדי היא טסה אל הכיוון שלי. כמעט הגיעה אלי, רק שאני כמו אידיוט קפאתי במקום, וזה שהיה לידי תפס אותה. לפחות נתן לי לנשק אותה. ככה המשיך איזה חצי שעה, ולבסוף, בלחץ של אח שלי, יצאתי מהאיצטדיון אל האוטו של אבא שלי. נתראה בשנה הבאה.
טוב, אני אעשה בשיטה של אילן(תבחרו): 1. מנצ'סטר יונייטד-מכבי חיפה 3:0 2. הפועל ת"א-מכבי חיפה 1:1 3.הפועל משגב (קבוצתי האהובה)- הפועל קריית שמונה 4-1
אולי תפסיקו עם המשחקי צומת לב האלה.... תבחרו מה שאתם רוצים וספרו....לא אנחנו נגיד לכם מה תבחרו, זה יהרוס את הרצץ הטוב של הדיון. אתה לא באמת מצפה שהדיון יעצר וכולם יעמדו בשורה ויבחרו, נכון? מי שיש לו מה לספר, שיספר, את התגובות הוא יקבל, הוא לא צריךל לשאול אחרים. תודה.
