הזכירו פה את השער הזה, שווה לשמוע עם השידור של קארסה וברגומי.. עדיין מעביר לי צמרמורות בגוף. ברמה האישית זה הכי הרבה אמוציות שמונדיאל או כדורגל כמעט בכלל הוציאו ממני אני גם זוכר את הפתיחת רגליים של ריבאלדו בגמר 2002 בגול של רונאלדו. רונאלדו היה אידול כזה ענק, כאבתי את מה שקרה לו ב98 והייתי ילד שהרגיש עצוב יחד איתו, ומשהו ברגע הזה, פתיחת הרגליים של ריבאלדו והגול שלו, כאילו היו הסגירת מעגל המושלמת. ה7-1 היה לי אישית ארוע גדול כי הייתי בקופהקאבנה עם ההמון הברזילאי, וראיתי לידי נשים שהתחילו למרר בבכי, ומיד אחרי המשחק התחיל לרדת עלינו מבול, אמרו על זה אז שהגשם הוא הבכי של ברזיל..
השחקן האהוב עלייך הוא אלסנדרו דל פיירו או שיש סיבה אחרת שאתה אוהד את יובנטוס? אני חושב שדל פיירו, כמו ראול - עשה הכל ברמת המועדונים ועד לאותו הטורניר וזה לא משנה שלא היה שחקן הרכב - בנבחרת זה לא היה זה. האשימו אותו על ההחמצות ביורו 2000 וכדומה. והנה באותו משחק עצום הוא עלה מהספסל ובנגיעה הראשונה סובב את הכדור לחיבור כמו שחקן ענק. כשבנבחרת אתה מפשל - אתה מחכה המון זמן להזדמנות הזו לתקן. אני חושב שזה לא היה אותו הדבר בלי הגול השני המטורף גם אם זה לא שינה את זהות המנצחת וכדומה. -הזכירו פה את ספרד-רוסיה: אנדרס אינייסטה פתח רק על הספסל בגלל פרננדו היירו. אני חושב שבכל ריאיון שהוא מדבר הוא מזכיר עד כמה הוא היה בהלם מזה והיה לו קשה לקבל את ההחלטה הזו. גם לכל העם הספרדי. כל הטורניר הזה של ספרד מעבר לחצי שעה במצטבר אולי נגד פורטוגל - היה חרפה גדולה, מבחינתי כאילו עפנו כבר בשלב הבתים. ועוד היה עם מה לעבוד, כן? דה חאה, ראמוס, קרבחאל, איסקו, אסנסיו, אינייסטה, בוסקטס, יאגו אספס, דויד סילבה..
@Raulito - דל-פיירו הוא אולי הספורטאי/אמן/אדם היחיד שאני יכול להגיד שאני באמת 'מעריץ', ועם השנים זה רק 'גדל'. תמיד סלדתי מהערצה באופן כללי, אלכס היה היחיד ש'שבר' אצלי את המחסום הזה. מניח שזה קשור כמובן לגיל שבו נחשפתי, יחד עם זאת אני יכול להגיד שאני זוכר גם את רומאריו בתור ילד קטן כדמות שקשורה להתאהבות בכדורגל, אבל לא הערצתי אותו. אגב שווים פה אזכורים(בעייני) גם משחק ההצגות של ארגנטינה ב98 עם האדום המגוכח לבקהאם, הגמר של 98 כמובן, החופשית של רונאלדיניו ב2-1 של ברזיל על אנגליה ב2002, הגמר של 2010(שמבחינתי הוא טרגי אם אתם רובן ומדהים אם אתם אינייסטה) ובכלל אפשר ללכת אחורה ולשאול מהי הנבחרת האהובה מאיזשהו מונדיאל(דיון שווה אחר בפני עצמו)
כמו שראית אני פותח פה אולי אפילו יותר מדי דיונים מסביב, אבל נעשה עוד אחד, למה לא. לגבי הבחירה המצוינת שלך: אני מניח שאם פרנצ'סקו טוטי היה עושה את ה-0:2 זה היה רגע פחות סנטימנטלי עבורך וזה בסדר גמור. אני גם כן כאוהד נייטראלי צרחתי כמו מטורף בגול הזה כי לדעתי אין אחד שלא מעריך את אלסנדרו דל פיירו ומכיר אותו כאגדה. נראה לי שהעליתי את הסיפור הזה כמה פעמים, כל אחד נמשך לכדורגל בצורה אחרת - חלק מהבית, חלק בגלל המאמן בבית ספר או לא יודע מה. אצלי זה נבע "בגלל" חבר טוב. הוא אוהד יובנטוס ודל פיירו ואני אוהד ריאל מדריד וראול ותמיד ראיתי קווים מקבילים ביניהם עם הקלאסה על המגרש וכספורטאים, שחקני טופ כבר מגיל צעיר עם כל הלחץ שיש בכך, פספוס בנבחרת (עבור אלכס עד 2006), הדמות הכי מזוהה עם המועדונים האלה. אצלי ראול מעל כולם והערצתי אותו ברמה עיוורת אבל אני יכול לזרוק עוד המון שמות של שחקנים כילד - לואיס פיגו שהיה מספר 2 שלי, זינדין זידאן, רוברטו קרלוס, רונאלדו 'השמן', איקר קסיאס, פרננדו היירו. זה אולי נושא אחר אבל פרט לכריסטיאנו רונאלדו וסרחיו ראמוס, אולי קצת מרסלו ולוקה מודריץ' - אולי זה בגלל הגיל אבל אני כבר די מתקשה להעריץ באמת. ואולי זה הדור הנוכחי של השחקנים שמרגיש לי פחות "מרגש"\גדול\עצום\דור האינסטגרם מאשר שנות ה-90 והשחקנים שגדלתי עליהם. ציינת את רבע הגמר 2002, אני לא רוצה להגיד שיש עננה סביב הטורניר אבל הכדורגל היה קצת מאכזב אולי בחלק מן הזמן, וזה היה אחד המשחקים הטובים ביותר. רונאלדיניו היה גם מעורב, בישל את השער של ריבאלדו. משהו שאנשים אולי פחות שמים עליו את הדגש זה את רוברטו קרלוס עוצר שם את דיוויד בקהאם במשחק הגנתי מצוין. רוברטו קרלוס היה מגן שמזוהה עם התקפה אבל גם הגנתית היה בסדר גמור.
רגע השיא השלילי שאחריו כבר לא הייתי אותו בן אדם והכדורגל כבר לא היה אותו כדורגל : https://external-preview.redd.it/be1iIn5lGXA_olREzePTIVKHX2di5ENJPOrYw_KY-nU.Xxx?format=pjpg&auto=Xxx&s=db2294fb16dc46337e9120673d1265462783540d
השער של גרוסו הסב לי אושר כמו שאף שער של אינטר לא יוכל אף פעם. זה היה הזמן המושלם, הגול המושלם, בבמה המושלמת. אין דברים כאלה. ובגלל זה כדורגל נבחרות בעיני, כשעשוי נכון, בלי משחקים מיותרים ומזיקים - הוא הכי טוב שיש.
יש משהו במשחק הזה שכמעט כולם זוכרים אותו. אולי הוא היה טקטי מדי ויש יגידו משעמם אבל המתח שם היה ברמה לא נורמלית. אני לא אוהד איטליה ולא גרמניה אבל גם אני קפצתי מאודר בשער של דל פיירו, משהו בנבחרת הזאת של 2006 סחף אחריו הרבה אוהדים נייטרלים
זה הרגע הכי מרגש כי דל פיירו כבש? אני אוהב את אלכס, הוא היה השחקן האיטלקי הגדול ביותר מבחינתי בתקופתו, אבל לדעתי השער של גרוסו עלה עליו.
לא רק הוא, גם פקרמן השאיר את זאנטי ב-2006 בבית והעדיף לשחק עם בורדיסו כמגן ימני, אותו בורדיסו שהיה רביעי ברוטציה בהגנה של אינטר באותו זמן. ב-2010, דייגו מיליטו היה שחקן ספספל אחרי עונת שיא, וכמובן זאנטי, סמואל וקמביאסו לא זומנו. מאוד שמחתי שהם הושפלו באותו מונדיאל, אבל האמת במונדיאל הנוכחי אני אתמוך בהם.
עברנו עכשיו להתווכח מה יותר מרגש למי? לא חסרים דברים להתווכח עליהם? השער של גרוסו היה מדהים, אבל עבורי, ברמת הרגש, השער של אלכס היה יותר גדול. למה? כי עד אז היה מתח, וגרמניה חיפשה שיוויון. כי זה היה המסמר האמיתי בארון של גרמניה, זאת הייתה הכרעת הנצחון. כי זה היה הגול שאמר - אנחנו בגמר. בדיוק כמו שאמר קארסה לברגומי, על רקע בגרמניה שבוכה ביציע. וכן - כי זה היה אלכס. כי זה היה בזמן הקאלצ׳ופולי, וכן - הרגשתי את הפורקן והקטרזיס שלו, גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית.
כמוני כמוך. מה ש״הדליק״ אותי אצל דלפו זה שלא רק שהוא היה קוסם על המגרש אלא שגם היתה לו כריזמה מטורפת, הוא נראה כמו כוכב קולנוע שמסתובב על המגרש. אגב היום זה מאד חסר לי. יש הרבה כדורגלנים שאני אוהב. דיבאלה, קוואדרדו, קייליני. אבל אני לא יכול להגיד על אף אחד מהם שהוא פצצה של כריזמה. היום אני יותר אוהד של יובה מאשר של שחקן כזה או אחר. היחיד שאני כן נתפס אליו כאישיות זה פפ גווארדיולה. אני די אוהד של פפ.
שאלתי מתוך עניין, לא כדי להתווכח. אבל נחמד לראות איך כל אחד מהצד שלו עובר חוויה אחרת, אני התרגשתי יותר מהשער של גרוסו כי לא האמנתי שאיטליה מסוגלת לזה, הייתי בטוח אחרי השער הזה שאיטליה תנצח וממש התרגשתי שהשחקן שאמור להצטרף אלינו עשה את זה.
עומר אצילי לעשירים https://scontent-lcy1-2.xx.fbcdn.net/v/t39.30808-6/316532053_10160789477508598_8520561209828370614_n.Xxx?_nc_cat=1&ccb=1-7&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=fYzLLmXzbmsAX_nV_Lo&_nc_ht=scontent-lcy1-2.xx&oh=00_AfC6nidE5hbqsBsouikd93EDIUKN9YlFsW-FWr7klhOM1A&oe=6385FDA2
