אני שופט מאמנים לפי מס' קריטריונים בסדר הבא: אובראצ'יבינג, פילוסופיה, יכולת ניהול משחק+שעון וכריזמה וחלוקה טבעית בין מאמני ה-X's and O's לבין הצ'ירלידרס שהם רוב מוחלט בליגה. אלה שלא אחראים על הפלייקולינג ההתקפי/הגנתי וכל מה שהם צריכים להביא בזמן המשחק זה ניהול שעון וסיטואציות. איכשהו רובם מצליחים להיכשל בזה עד כדי רמה שיש הצעות כבר במשך שנים שקבוצות צריכות למנות איש מיוחד שכל התפקיד שלו יהיה לנהל שעון. שאלה דברים שכל שחקן מאדן ממוצע יודע לעשות בעיניים עצומות. אבל בארגונים ששווים מיליארדים צריך למנות אנשים מיוחדים כי המאמן הראשי שמרוויח מיליונים לא מסוגל לעשות את זה. רובם שמרנים וקונסרבטיביים ומשחקים "על האחוזים" במקום להבין שיש משתנים ונסיבות שונות ובלי להרגיש את הקבוצה שלהם. אבל אני סוטה והקצף מהפה מתחיל לנזול לי. נחזור לשמות שהזכרתי אתמול: בליצ'ק (רמה בפני עצמו), הארבו, קארול, אריאנס, קלי, אנדי רייד, שון פייטון. אלה העילית שהייתי לוקח לפרנצ'ייז שאני מתחיל מחר. כולם הם מאמנים שמוציאים על בסיס שנתי יותר מסך החלקים של הקבוצות שלהם. אף אחד מהם לא מושלם אבל במכלול הם כמה רמות מעל הקולגות שלהם. אנדי ריד למשל הוא אחד ממנהלי השעון הגרועים בהיסטוריה של הליגה. למה אני בכל זאת מחזיק ממנו? כי הוא 1) מוציא פוטבול נורמלי (לפחות עד העונה) מ-QB נכה כמו אלכס סמית' שלא מסוגל לזרוק לטווח שעולה על 10 יארד באמצעות עיצובי מערכים מתוחכמים ופלייקולינג נכון 2) כי הוא טאלנט אבאליואייטר מצויין שקבוצות שלו על דרך קבע עושות דראפטים טובים (רוב השמות שהזכרתי הן לא הבובות הקלאסיות ויש להן מילה חזקה בענייני פרסונל.) 3) שחקנים אוהבים אותו ומתחברים אליו 4) המאזן שלו אחרי ביי וויק הוא 13-2 (הטוב ביותר בהיסטוריה, מינימום 10 משחקים) מה שמוכיח שכשיש לו אקסטרה זמן להתכונן הוא לא יושב ומגרבץ ואשכרה יודע מה הוא עושה. צ'יפ קלי שכולם אוהבים לרדת עליו ורק מחכים שייכשל זה מאמן שבשנתיים הראשונות שלו בתפקיד הדריך קבוצה למס' דו ספרתי של ניצחונות למרות שה-QB's שלו היו אפסים כמו ניק פולס (למקרה שקירק לא יודע מי זה ניק פולס, זה ההוא שכבר 7 משחקים לא חצה את מחסום ה-200 יארד ב-NFL של שנת 2015), מארק סאנצ'ז (למקרה שקירק לא שמע זה הבדיחה המהלכת שפעם עשה פאמבל אחרי שרץ ישירות לתוך התחת של האופנסיב ליינמן שלו) ומייק ויק (קירק שמע עליו לדעתי). עדיין רעשי רקע. יש לו מוח התקפי מבריק, הוא חושב מחוץ לקופסה, הוא אגרסיבי. הוא יחיה או ימות על הפילסופיה שלו (שזו יותר בעיה שלו כ-GM ופחות כמאמן) אבל זה לא משנה את העובדה ש-90% ממאמני הליגה לא מתקרבים לקרסוליים שלו. אריאנס הוא אחת הדוגמאות המושלמות לבעיה הגדולה ביותר בליגה הזאת בעיניי. מדובר בתותח על שנפל בין הכיסאות ולא קיבל הזדמנות להוכיח את עצמו כמאמן ראשי עד גיל 62 (וגם זה אחרי ששיקאגו זורקת אותו מהמדרגות ומעדיפה למנות מאמן מהפאקינג CFL במקומו). למה? כי כמות האנשים העתיקים והמקובעים ששולטים ומקבלים החלטות היא בלתי נתפסת והגדולה ביותר מבין ענפי הספורט האמריקאי אחרי בייסבול. אני יודע שקשה לאוהדים חדשים שהענף הזה נראה לי כל כך מתוחכם ומורכב ופרוגרסיבי לקבל את זה אבל זה המצב. כעיקרון יש שתי שיטות שולטות כיום לפיהן בעלים ממנים מאמנים בליגה הזאת: 1) מאמן ראשי עבר (לא משנה כמה כושל הוא היה אם עבר מספיק זמן ו/או איכשהו הוא מצא דרך להשכיח את זה/להפיל את האשמה על גורמים אחרים 2) מתאם התקפי/הגנתי צעיר שמגיע מקבוצה מצליחה (אחת הדרכים הכי עצלניות למנות מאמן ראשי). ככה מקבלים מצב שבו איש כושל כמו ג'ון פוקס שהקבוצה שלו התבזתה בפלייאוף בפעם השלישית תוך שלוש שנים זוכה לפרס ולמינוי בקבוצה חדשה תוך פחות משבוע או אהבלים על ספידים כמו ג'וש מקדניאלס וג'ו פילבין שהיו מתאמי ההתקפה של QB's כמו טום בריידי ואארון רודג'רס כי הם "מוחות צעירים מבריקים". לצערי מדובר במעגל שלא הולך להיפסק בעתיד הנראה לעין. ספציפית למה יש לי בעיות עם מאמנים כמו מקארת'י, טומלין, פגאנו, ג'ו פוקס (בתקופה בדנבר)? מכנה משותף אחד - ה-QB שלהם. הוא עילית. מתוקף היותו כזה הוא מבטיח להם 9+ ניצחונות בעונה. המאזנים האישיים שלהם לא אמורים לעניין אף אחד. אארון רודג'רס לא זקוק למאמן כדי לנצח את טנסי וקליבלנד. הוא כן זקוק לו כשהוא משחק מול קבוצות טופ 5, בחוץ, כשהרסיבר מס' 1 פצוע ולשאר קשה לייצר מרווח וזקוקים לחשיבה מחוץ לקופסה ומערכים יצירתיים, כשהראנינג בק הפותח מגיע 100 ק"ג יותר לאימוני פתיחת עונה, כשה-DL ממול יותר מדי טוב עד כדי רמה שה-GOAT שאתה מאמן כבר לא יכול לכסות על כל המגרעות של ה-OL בעצמו וצריך פלייקולינג ושיטה שונה, כשדברים לא הולכים חלק. מייק מקארת'י אף פעם לא שם. אף פעם. חוץ מניו אינגלנד בעונה שעברה וסיאטל העונה אני לא זוכר ניצחון של גרין ביי ב-5 שנים האחרונות במשחק גדול מול יריבה איכותית או שעדיפה עליה במהלך העונה הרגילה או בפלייאוף. זה אבסורד וזה נופל על המאמן הראשי. לא רק עליו. בשנתיים שהם נאנסו בפלייאוף על ידי קולין קאפרניק זה לא קרה בגלל חוסר היכולת של מקארת'י לנהל שעון או סיטואציה כמו בן אדם אלא בגלל שהמתאם ההגנתי שלהם הוא יצור עתיק מפגר שלקח לו שנתיים להבין ולהכיר מה זה בכלל READ OPTION ואיך ניגשים בכלל לעצור את זה. אז מה אם הוא ביזבז בדרך שנתיים מהקריירה של אחד הגדולים שדרך על מגרש פוטבול אי פעם? בקטנה. יש זמן. נתקן. זאת גרין ביי וזה פרנצ'ייז קהילתי שלא אוהבים זעזועים ולא אוהב שינויים אז נמשיך להאמין בבובה מפגרת כמו מקארת'י וצוות המאמנים שהוא קיבץ סביבו ונקווה ששוב נגיע לינואר ואארון רודג'רס יהיה בטירוף וישחזר את הריצה ההיסטורית מ-2010. אלה הדברים שכיף לבנות עליהם. ואז ברגע שאין ACCOUNTABILTY מגיעים לחרפות כמו אתמול בקרוליינה. שגם ממנה הם יצאו אגב. כי רודג'רס הוא עד כדי כך טוב. והם יגיעו לפלייאוף, בסבירות גבוהה כ-seed 2 עם שבוע ביי, וסיכוי לא רע שיחזרו ל-NFC CHAMPISONSHIP. מה יקרה שם? מי יודע. תלוי ברודג'רס. בטח לא במאמן שלו.
@Sprewell, אני מתקשה להאמין שבספורט כ״כ מורכב בתוך מוצר כ״כ טוב יש ארגונים כ״כ שכונתיים ובעיקר מאמנים כ״כ גרועים. אתה אומר שהבעיה היא קודם כל בארגונים ובניהול שלהם, אבל מה הסיכוי שפשוט אין מספיק מאמנים טובים בארה״ב שמתאימים לאמן פוטבול ב-NFL? קח לדוגמא את ה-NBA: יש את פופוביץ׳ (סוג של בליצ׳ק לצורך העניין) ומה יש בדיוק אחריו? דיוויד בלאט? דרק פישר? סתם, הייתי חייב. גם בקולג׳ אתה בעצמך אמרת שההבדלים מול ה-NFL הם עצומים. למה בעצם? אולי זה שוב נובע ממחסור במאמנים טובים?
אני לא חושב שכדי לדעת לנהל שעון וסיטואציות אתה צריך עילויים כמו בליצ'ק וגרג פופוביץ' אלא סתם אנשים competent שלא מפחדים מהצל של עצמם ומנסים כל כך שהטעות הפוטנציאלית לא תהיה רשומה על שמם מאשר להעיז ולהצליח. רוב הבעיות שלי עם המאמנים הן לא ברמת ה-X's and O's אלא יותר בניהול משחק בסיסי. כשג'ון פוקס מעדיף לעשות kneel down וללכת להארכה במקום לנסות להשיג 40 יארד למרות שהוא מאמן את פייטון מאנינג ויש על השעון 35 שניות ו3 טיימאאוט'ס במשחק פלייאוף ביתי זה... מה בדיוק? איך מסבירים סמרטוטיות כזאת? אני באמת צריך עכשיו איזה מדען טילים כדי שינהל את הסיטואציה הזו טוב יותר? זה עניין של mind set ושל פילוסופיה ופחות של ידע. דן קווין המאמן של אטלנטה נאלץ אתמול להחליט עם 3 דקות על השעון בפיגור 4 אם הוא הולך על 4th and 2 מה-2 יארד ליין של סן פרנסיסקו ומנסה להשיג טאצ'דאון כדי לנצח את המשחק או בועט פילד גול, מחזיר לניינרס את הכדור ואז מקווה שההגנה שלו תעצור אותם 3 פעמים כדי שההתקפה שלו תקבל את הכדור שוב ותיאלץ לעבור 40-50 יארד בלי טיימאאוט כדי להגיע לעמדת FG. נחש מה הוא בחר? ניחשת נכון. במקום לנסות לעבור 2 יארד, הוא הלך על האופציה השנייה ובאורח פלא... הפסיד. לא קיבל אפילו את הכדור בחזרה. עכשיו, האם ***באמת*** אפשר להאשים אותו בהפסד? ברור שלא. מי מבטיח שאם היו הולכים על זה ב-4th down הם היו משיגים את היארדים? למה זה לא נורמלי לצפות מההגנה להשיג עצירה מול בליין גאברט? ואלה בדיוק הפרטים הטכניים שגורמים לרוב האוהדים והתקשורת לא להיתפס על מאמנים והחלטות כאלה למרות שהן שגויות ומפגרות והסיבה שהם ממשיכים לקחת אותן. מעדיפים לצאת אשמים עקיפים מאשר ישירים. אין יותר פאתטי מזה. יש בקולג'ים מאמנים צעירים וחדשנים שיכולים להוסיף ל-NFL המון אבל אין להם שום סיבה לעשות את המעבר. לאמן POWER HOUSE כמו אוהיו סטייט/מישיגן>>>>>>>>לאמן את קליבלנד בראונס/אוקלנד ריידרס.
ב-NFL יש מאמנים שהיו מעדיפים לעשות פאנט במצב הזה מאשר לבעוט XP ואתה רוצה תרגילים כאלה, אין בעיה דקה אני מארגן לך. בחדשות אחרות - כל דבר פחות מ-150 יארד ו-2 TD לג'רמי לאנגפורד הלילה ואני מרוצה. כבר הרבה מאוד זמן שמדברים על הילד הזה במונחים של AP בתוך בארי סאנדרס. אפילו וולטר פייטון האגדי מסר מהקבר שהוא רואה בו יורש לגיטימי לגמרי עבורו בשיקאגו ושהרבה מאוד שנים לא נראה כישרון כזה בעמדה. הוא למעשה הולך להוות הלילה 104% מההתקפה של שיקאגו וכל מה שאני מקווה זה שבילדות הוא למד קצת חמלה מהי. אפשר להפגיז ולשחוט ולאנוס מכל הבא ליד אבל - עד גבול מסויים. אצלי הוא עובר בכל שורה שהיא מתחת ל-150 יארד ו-2 TD וגם זה כי אני מנסה לשמור על הציפיות שלי ריאליות. מקווה שלא יהיה לו קשה. למרות שברור לי שכן.
חייב לציין שהמסירות שלך לקבוצה הנכה הזאת מרשימה גולדינג. גם הסגל הזה וגם ג׳ון פוקס בעיסקת חבילה זה שילוב מבית מדרשו של השטן. אם כי לפחות אתה נהנה מביצועיו של ג׳רמי וולטר פייטון לאנגפורד. 75 יארד ועוד לא מחצית. נראה שהוא הגיע עם רמת טסטוסטרון גבוהה מאוד והשחלות שלי הן הקורבן.
הלו הלו, הוא לא אשם בזה שמנפחים אותו בצורה בלתי פרופורציונלית. לדעתי עם הזמן הוא עשוי להפוך לבאק לגיטימי עבורנו. באמת שהגנת הריצה שלנו היא נוראית. להוציא את מאקפי, שחקני ההגנה שלנו פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה. לפחות נכנסנו למחצית כשהתוצאה צמודה, הרי ידוע שקאטלר הוא קיובי של מחציות שניות. אגב, איך על כניסה מאוחרת בריברס זורקים דגל וכשזה קורה לקאטלר כבר פעמיים מתעלמים מהכניסה לחלוטין? מרתיח. עריכה: מסתבר שוולקר חתם בראמס.
תרגיע תרגיע זה לא משנה כבר הפסדתי. שבוע הבא הוא חוזר לא לזכור איך קוראים לו ולהיות מתחת לקארדים קרי לילה ב-Depth chart. סך הכל ניסיון ניחוס לא מוצלח. עוד יום בהיסטוריה של מלקקי הצוואר של לורה. נצא מזה מחוזקים.
סן דייגו אחת האכזבות הגדולות של העונה. החזקתי מהם קבוצת פלייאוף שיכולה לצאת לכל מקום ולנצח. הם אמנם סובלים ממכת פציעות מטורפת בכל עמדה כמעט והפסידו המון משחקים אחרי שהם הובילו והגיעו עם סיכוי לנצח בשניות האחרונות אבל זה לא אמור לעניין אף אחד. הפרצוף של ריברס בסיום אמר הכל. עד לפני כמה שנים לא סבלתי אותו, היום הוא אחד האהובים עליי. תותח על אבל גם לו יש גבול והוא עובר באח של איבון ברקסדייל ברייט תאקל ובפאקינג דונטרל אינמאן. אלוהים ישמור.
